היום יום הנישואין של הוריי. קניתי להם ספלים ועוד עציץ נחמד, כתבתי ברכה מצחיקה מאוד, בעיניי ובעיניהם, והיום בבוקר הם היו שמחים מזה. מציע לאבא שאצא לסיבוב הקניות של יום שישי, על מנת לעזור, והיציאה החוצה עושה לי טוב, בבית יש תחושה קשה, אווירה קשה, אבל זה לא אומר שהבית הוא אווירה קשה, וגם אם כן, נטפל. במהלך הקניות אני מרגיש שאני רוצה להישאר בחוץ, שאני נושם פה באמת, שטוב לי. זוהי הרגשתי האישית בבית, אך יש בן מן הבסיס, היא נמצאת אצל כולנו באיזשהו מובן. מתקרב הזמן לדבר על הדרך, לדבר על הרגש, להגיד לאימא ואולי, ואם זה יגיע למצב הזה אז מצבנו טוב-גם לאבא. לאמא יש כוח אך קשה, לאבא אין כוח בין העבודה ושאר הדברים. המציאות כאן קשה מספיק, אז קשה עם העבר. להגיד להם: אני מסוגל לעשות! ואז זה יוכל לקרות. אבל אני לא לחוץ. לאט לאט, יהיה מה שיהיה, נדבר ונזרום.  שתישאר ההרגשה הזאת תמיד.

הלכתי להסתפר. להת'(=