מתקרב הרגע בו נצטרך פרצת רגש אחרונה, פרצה מעוגלת, טובה, חזקה, שתשלים את כל הדברים לסופם. שלא רק הרגש ינחה אותי, שלא יתפוס את כל המקום, כי ככה ימשיך המעגל האכזרי של פגיעה והתגברות על זה, אם חסר, חסך, או כל דרך אחרת שיכולה לקרות. לדעת אני יודע, עכשיו רק צריך להרגיש, או לא להרגיש, במקרה הזה. פשוט לדעת, ללהטט. בכל מצב להיות מה שצריך להיות. לדעת מה חשוב לכאן ומה חשוב לכאן, מתי לשים את הרגש ראשון ומתי לשים שיקולים אחרים ראשונים. זהו זה. עלית על זה.

לכל דבר להוציא את התכונה המתאימה לו. אדם שמשקלו 90 ק"ג הולך על גשר. הגשר יכול לשאת עד 100 ק"ג. לאדם יש שלוש קופסאות בידיו, כל אחת שוקלת 5 ק"ג. איך האדם יעבור את הגשר עם שלושת הקופסאות? הוא ילהטט. ככה קופסא אחת תמיד תישאר באוויר. ואני? אני לא צריך לזרוק באוויר, אלא פשוט לשנות, לדעת, כמו שמחלחלים או נוזלים ממקום כלשהו, בשקט, ברגע, בלי רגש טוטאלי, משתלט, בלי חולשה. הרגש שם, בפינתו, ושם הוא צריך להישאר, כי אני יודע מה הוא אומר.