בימים אלו אני קורא את הספר "אני קלודיוס" מאת רוברט גרייבס. הספר מדבר על התקופה ברומי בו השלטון היה רעוע והנורמות החברתיות לא היו ממש מוסריות. אותו טיבריוס נירון גרמניקוס קלודיוס הוא האחד עם טיפת מוסר, בגלל שגדל תחת דיכוי חברתי בכלל נכותו וגמגומו.

יש מושג בספר הנקרא "פרחי קצינים", כלומר, הבנים של קציני המלחמה.

ואני רוצה לדבר על קצינים אחרים, הקצינים שלנו, של סגל מד"נים מרחב של אזור חרמון. אחד מהם הוא המא"ז(מפקד אזור) שלנו, שרף, והשני הוא המחז"(מפקד מחוז) שלנו, חליל. שניהם ממוצא בדואי לדעתי.

ולי, שבמידה מסויימת הספיק לי צרות מבדואי מסויים בקורס, שהיה אחלה בנאדם אך חסר  כל משמעת, והיה זקוק לעזרה בעברית. הוא היה בנאדם מצחיק במקצת עם עילגותו שלו, וחברותי מאוד, אך חסר משמעת. אחת הדוגמאות הטובות לכך שפגשתי אותו בקניון בחצור, שם הוא היה על חצי א'(רק חולצה), מה שלא תקני, ובעוד הוא חושב שזה חצי ב'(=

ולנו יש שתי קצינים בדואים. מי שקרא באדיקות בבלוגי שעבר וזוכר את המאורע, יודע שהמא"ז שלי האשים אותי בכך  שהאוטובוס היה מלא בחיילים והאוטובוס אחריו איחר, וכתוצאה מכך איחרתי לפגישה עם איש קשר. ובתקופה מסויימת הוא חיפש אותי, לא ניסה להבין, והמח"ז שלי זילזל בי, וניצל במידה מסויימת את חוסר ביטחון העצמי שלי באותה תקופה, בידיעה או שלא בידיעה.

אתמול פגשתי מישהי מהסגל שלי. לא הייתי מעודכן בשלומם בגלל השבוע שהייתי בבסיס, והיא השלימה לי פערים.

שרון, מישהי מהסגל שלנו, עולה לבה"ד להיות מפקדת בקורס מד"נים(מדריכי נוער) הבא. לדברי נילי, זאת שדיברתי איתה, היא לא עשתה יותר מדי במסגרת התפקיד, וכך גם זה נראה לי ולפי  איך שהיכרתי אותה. לעומת זאת- ענבל,מד"נית אחרת בסגל שלנו, שכפי שנילי ואני היכרנו אותה, ונילי גם ידעה, היא מאוד אוהבת את התפקיד ועושה המון במסגרתו. היו לה בעיות עם אנשי קשר מסויימים, ועל כן, המח"ז שלנו החליט לעכב את עלייתה לבה"ד.  נילי אומרת ששרון השיגה את העלייה לבה"ד המוקדמת בעזרת אבא שלה, שהוא מפקד בסיס בצבא, אם אני לא טועה.

אז מה עד עכשיו? הוא לא מכבד אותי, ומפלה לרעה את ענבל.

ונילי? סבא של נילי נפטר לפני שבוע. היא קיבלה חופשה, אך די התעצבנה בדרך לקבל אותה, והייתה לה שיחה עם אותו מח"ז, ובאותה שיחה, אחרי שהם טיפלו בעניין חופשת ההלוויה, לדעתי, הוא אמר לה:"ואני לא אתחיל להגיד את דעתי על הורים גרושים"(ההורים שלה גרושים). מה הוא רוצה להגיד בזה? שהוא מאשים אותה שההורים שלה התרגשו? הוא לא מאמין בחמשושים, שהיא מנסה להשיג בגלל שהיא לא ראתה את אביה המון זמן.

ושרף, המא"ז? הוא די מעופף. הוא שכח לשלוח את הטפסי הבקשה של נילי לעלות לבה"ד, וכתוצאה מכך לא הייתה יכולה לעלות. בקיצור, הם אינם יודעים לטפל במד"נים כמו שצריך. אלו הקצינים שלנו.

ושיר, המש"קית? יודעת שהם טועים, אך לא עומדת נגדם.

נילי וענבל עומדות להגיש קבילה נגד חליל, המח"ז.

בכלמקרה, מפגש ישרא בפורים, אולי אלך, אבל יש לי את הריתוק לבסיס, אז נראה.

אה, כן, מחר יש לי משפט, וכנראה אני אהיה מרותק לבסיס לזמן מה. אז אולי לא אכתוב פה למשך כמה זמן.

מחר יום המשפחה. קניתי שעון נחמד על לוח עץ ושעליו גם מופיעים החודשים בשנה למשפחתי, וכתבתי ברכה נחמדה, אולי אפרסם. וממחר...אני אוכל קצת להתרחק מכל מיני עניינים לזמן מה. כדי להיטען מחדש- למרות שבימים האחרונים אני מרגיש סבבה, אבל זה תמיד יכול לעזור.

נראה לגבי מפגש ישרא.

בכלמקרה, היום בבוקר הלכתי לכבות את המחשבים למעלה כי שכחתי אתמול, ולהפתעתי גיליתי את אמא שלי ישנה למעלה. לפני ששמתי לב הדלקתי את האור, וניגשתי למחשבים. עמדתי המום לכמה שניות, לא עיכלתי שאמא שלי ישנה למעלה. היא בד"כ לא ישנה שם. היא התחילה לצעוק:" תכבה את האור, תכבה את האור, תתבייש לך!" הגזימה לגמרי. נפגעתי. כעסתי. בדרך למטה אמרתי:"כן, כן, אני מתבייש!"

הכעיסה אותי. בשלב מסויים עצרתי את הכעס. קצת כאב לי, אבל היום עבר בסבבה.

חזרתי הביתה, היא ישנה. היא לא מרגישה טוב בימים האחרונים, אז היא נחה הרבה. נכנסתי לחדר. לפתע הכלב שלי התחיל לנבוח כרגע והתחלתי לקרוא לו וללכת לקראתו כדי שיהיה בשקט, כי אמא שלי ישנה, אבל ראיתי אותה קמה, אמרתי לה: "בוקר טוב", היא לא ענתה. היא לא מדברת איתי? זה יהיה די טיפשי.

היא ישנה למעלה בגלל אור הקריאה שהיא הדליקה הפריע לאבא שלי.

וזהו. אז..עד לפעם הבאה.

יוני.

במסיבת הגיוס ביום שישי בערב ראו אור בוקע מחלון ומהחלון ראו דגל ירוק-שחור, כמו של הפלוגות שנמצאו בגולן.

והיום, זה היה יום ירוק שחור. ירוק-טבעי, שחור-כלום. ריקנות.

השמש נראתה מבעד למסך עננים שהתפשט על כל השמיים. אפשר היה להסתכל עליה ישירות בגלל מסך העננים.

כה גדולה,כה מרהיבה ביופיה.

וגם בדרך חזרה. היא הישירה אליי מבט.

ועכשיו..לפוסט שנכתב טיפין טיפין לפני הרבה זמן, והיום הושלם סופית. הנה.

גאולה-פוסט גאלה(כוחה של המוזיקה)

אתמול, בפעם הראשונה בחיי, הייתי במועדון ריקודים. היה כיף כ"כ. 4 שעות של ריקודים, דיבורים, שתייה והתבוננות. היה כיף!

הרעיון התחיל מזה שבעצם רציתי לרקוד כמו שהרבה זמן לא עשיתי. מאז הלכו כמה פעמים אבל אני לא. אתמול הלכנו לגאלה, מועדון בקריות. למען האמת, חשבתי שאני אעמוד בצד, לא אהנה ולא ארקוד בגלל הבלבול לגבי גל. אבל  מאוד ציפיתי ללכת למועדון, לא רציתי שזה יתפספס. אז במקלחת באותו ערב אמרתי לעצמי:"אני רוצה להנות הלילה". שרתי לעצמי שירים, פתחתי את הלב עם תקווה מחודשת. הייתה תכנית בערוץ 2 על התאהבות. כל השאלות המסקרנות: איך מתאהבים? איך יודעים שזה זה? איך האהבה נשמרת? פתח לי את הלב עוד לשמוע אנשים מדברים על אהבתם.

ואז, בעייפות מסויימת, יצאתי ב-23:15 מהבית(יחסית מאוחר) לאסוף את אנטון ואילן. אח"כ נסענו אל שי וראינו את סושי שם. הוא אמר ששי בדרך החוצה.

שי הודיע לי בטלפון שהוא יביא חולצה של רוקרים, משהו מהסוג שכתוב עליו: Megadeath, או כל שם של להקת רוק אחרת.

הוא הציע גם לי.

"לא, תודה, אני לא רוצה".

נסענו אחרי סושי, כי הוא ידע איפה זה. אחרי בערך שעה של נסיעה הגענו לשם מבחוץ. זה נראה כמו מחסן גדול וישן אך המוזיקה נשמעה והאורות ביצבצו קצת כלפי חוץ. היה תור, לא גדול, אך עדיין תור. עמדנו שם.

אנטון הלך לדבר עם חברים שלו ואנחנו המשכנו בלעדיו בינתיים.

"למה אנחנו לא עומדים בתור?"

"עוד מעט יכניסו אותנו"

בסוף רובנו הגענו עם חולצות רוק. שי, אנטון, סושי והחברים של אנטון. אילן ואני לא. אחרי כמה דקות שי אמר לי "בוא" ופשוט נתנו לנו להיכנס לפני כל התור.

"מה? למה הכניסו אותנו כ"כ בקלות?"

"הם ראו רוקרים שרוצים להיכנס, והכניסו אותנו"

"או...אוקי"

נכנסו. שילמנו כניסה והראינו תעודת זהות. כמובן שעברנו גם בדיקה בטחונית. בהמשך הייתה הכניסה לחדרי המוזיקה עצמם. בצידי המעבר ישבו גבר ואישה. הגבר אמר כל הזמן: "זיפו..זיפו", ולי אין מושג על מה הוא דיבר. בסוף הוא אמר לי:"תן לי לחתום על היד שלך". הפשלתי את שרוולי והושטתי את כף ידי, והוא הצמיד את החותמת לכמה שניות ועזב. הכתובת "גאלה" עם מסגרת מרועבת הופיעה שם. בסוף מסתבר שיש שני חדרים, שמחיצה מפרידה ביניהם. שתי ברים ומקומות ישיבה בקצוות ומעל רחבות הריקודים. כשנכנסתי ראיתי מה זה מועדון, כמו בכל הסרטים והסדרות. אנשים רוקדים עד האינסוף.

בחדר אחד הייתה מוזיקת מטאל ורוק כבד, ובחדר שני הייתה מוזיקה יותר מגוונת- פופ, רוק והיפ-הופ ישראלי ולועזי, וגם טראנסים מדי פעם.

היה כיף מאוד. אחלה מוזיקה. היה כ"כ כיף לרקוד. הרגשתי את השפעת המוזיקה כמו שהיא אף פעם לא השפיעה עליי. היא רוקנה אותי מכל רגש- השאירה את הבלבול שגל הביאה מאחורה, והביאה רגש אחר, רגש חדש, רגש שפשוט זורם עם המוזיקה ומדגיש את מי שאני, מה שאני מאמין בו, איך הגעתי להיות פה. משהו חדש, משהו מדהים.

הערב המשיך להוית מדהים. אחלה מוזיקה. אחלה ריקודים. כיף.

היה רגע שעליתי למעלה, קצת לנוח ולהתבונן באנשים הרוקדים. במידה מסויימת זה היה חיפוש אחרי מישהי.

כל הערב לא ראיתי אף אחת שמשכה את עיני ליותר מכמה שניות, עד אז.

ראיתי נערה עם שיער בלונדיני, גופיה שחורה וחזייה נראית ומכנסי ג'ינס קצרים מאוד. התסכלתי עליה רוקדת. היא לא רקדה בצורה מוגזמת, כמו שהרבה עשו, אך גם לא בצורה מופנמת, כמו שכמה עשו. היא פשוט רקדה טבעי, בנינוחות, בשקט, ביופי. מדי פעם נדמה לי שהיא הסתכלה לעברי, ואני לא הסטתי את מבטי. היא הסתכלה לכמה שניות, רוקדת תוך כדי, ואז החזירה את מבטה למטה. זה קרה כמה פעמים.

מעבר לזה- לא קרה כלום. רק ההרגשה שאני רוצה לחזור למועדון הייתה כשעזבתי. התסכלתי מתי פעם על הכתובת "גאלה" על כף ידי. זה הזכיר לי את הארי ופורפסור אומברידג',. קוראי הארי פוטר יבינו(=

גאלה. יש בתוך המילה הזאת "גל" וגם "אלה", ואם מוסיפים ו בין הא' לל' אתה מקבל גאולה. (=

יצאתי משם בסביבות 4:00. היה קצת קשה להוריד את אנטון מרחבת הריקודים, ואני הייתי נשאר בעצמי, אך למחרת הייתי צריך לקום מוקדם, למחרת נסענו לסבא וסבתא.

הגעתי ב- 5:15 בבוקר הביתה, הנהיגה הייתה קצת קשה, אבל עברתי. מאוד חשוב להישאר רענן, ואם לא- תתרענן/ני.

קמתי ביום שבת בסביבות 9:30-10:00, הרגשתי קצת עייף, אך יכולתי לקום. אחרי שעה בערך התחלנו לנסוע לכיוון אשקלון.

היה יום נהדר. נסענו אחרי המקורות שלנו. מתברר שאח של סבא של סבא שלי היה בעלייה הראשונה לארץ, ועזר להקים את ראשון לציון. הוא גם ידע ליצור בירה בריאה. קראו לו ברוך פפירמייסטר. אחיו, אהרון פפירמייסטר, היה סבא של סבא שלי, כלומר, סבא רבא של אבא שלי, סבא רבא-רבא שלי. לאהרון היו 11 בנים, לאחד מהם קראו דוב. דוב הוא אבא של סבא שלי, סבא של אבא שלי, סבא רבא שלי. אבא שלי קרוי על שמו.

לברוך ואהרון פפירמייסטר היה סכסוך עם הברטים, משהו שקשור להעסקת ערבים, ולכן הם מכרו חלק מהשטחים שלהם בארץ ועזבו את המקום. הם חזרו לגור עם בניו של אהרון בארה"ב. את כל זה גילינו במוזיאון הציונות בראשל"צ. אז..יש לנו היסטוריה משפחתית יפה. סבא שלי, שכיום בסוף שנות ה-80 שלו, היה בצבא הבריטי, כמו סבא שלי מצד אמא שלי.

הגענו לסבא וסבתא שלי. אח שלי, שגר בירושלים, הצטרף אלינו בראשל"צ. הדבר הראשון שסבתא שלי אמרה לו:"טוב שנזכרת לבוא לבקר".

הוא נמצא בין הפטיש לסדן. בין אמא שלו לסבתא שלו. לפרטים לגבי היחסים בין אמא שלי לסבתא שלי- קראו פוסט זה .

היה לי כ"כ קשה לסרב למאכלים של סבתא, הייתי מלא, אבל לחוות את הפרצוף המאוכזב והמריר על פניה זה היה נוראי. היא כועסת, והיא לא מעמידה פנים.

בדרך חזרה דיברנו על המון דברים. על עודד(אח שלי), על סבתא, על אמא. בסוף הגענו לפרשת דרכים חשובה, אך האטימות של הוריי ואחי התגלתה. אמא שלי ואח שלי בעיקר התנגדו, אבל אבא שלי שתק. הוא במקצת מסוכל להבין. ה"מבוגרים" בונים חומה מסביב אלו שמתנגדים אליהם, כדי שהם ישמרו על מה הם מאמינים.

הם מאמינים באלימות, בתקיפה.

ואני? אני רק מתגונן במצבים קיצוניים. מצב קיצוני- זה שמישהו לא שופט אותי נכונה ומנסה להפעיל זאת נגדי. מבחינתם- זה כל מצב שגורם להם להיראות "חלשים", משהו שפורץ להם במקצת את החומה. אין חולשה בבכי, אין חולשה בבלבול. אין חולשה בוויתור, בשיתוף פעולה עם בנאדם עויין במקצת, עד שהוא חוצה את גבול הטעם הטוב. אני לא יודע עד כמה אני מאמין בהם. הם מסוגלים-אבל הם מאוד אטומים.

הם רוצים לחיות בכיף, בטוב, ללא כאב, אבל הם בנו חומה גדולה ומופרדת כדי שיוכלו להישאר בשלהם.

ואני? אני עושה בדיוק את אותו הדבר, וזה היופי. אני מאמין באהבה, בקבלה ובסליחה. אני מאמין בפתיחות אין סופית. הם מאמינים באשמה, בנקמה, בטימטום כסיבה, ואני מאמין בסיבתיות. שלכל דבר יש סיבה, והיא לא מטומטמת. הם מאמינים שאם מישהו מסכן להם את מקום עבודתם הם צריכים לקום להורגו, הם מאמינים שבנאדם שנהג במכונית ולא התחשב בחוקי התנועה וכתוצאה מכך היה מעורב בתאונת דרכים שבו הוא נהרג וגם כמה אנשים במכונית השנייה, הוא אינו בנאדם שראוי לסליחה. וזו מהות הוויכוח בינינו. זה למה הם חושבים שאני מתנגד ואני יודע שהם אטומים.

ביום שבת, אתמול, כמה שבועות אחרי אותה שבת, הם ניסו באמת לבוא לקראתי, עד הסוף, לא כמו שהם ניסו בהסקת מסקנות או זריקת עובדות לאוויר. הם דיברו איתו, נפתחו. ושמחתי על זה, והוכחתי להם, והם יכולים להתחיל להבין.

הפוסט הזה הושלם אחרי זמן מה.

יומטוב(=

יוני.

יודע שאני מסוגל להנות הלילה, אך לא נהנה. לא נותן לעצמי.

אך מרגיש טוב. לא מרגיש רע עם עצמי. מתבודד, לא רוקד, לא שר, לא מדבר, רק צופה. צופה ומרגיש טוב. יודע שאני מסוגל ליותר, יודע שאני מסוגל להנות-אך לא עושה זאת.

אולי בגלל שמבחינתי זה לא מושלם? אולי אין לי רצון? ובדרך החזרה אני שומע את השיר, השיר שאומר לי שאני עושה טעות- שאם אני מרגיש טוב אז לנצל את זה. אבל הערב אין לי חשק.

חלק מנסים לדבר- חלק רק בשאלות קלילות, חלק בכמה שאלות מהותיות, וחלק עם מבטים עמוקים וגם דיבורים. חלק עם עקיצות והסקת מסקנות לא נכונות. שניים אמרו שהם קוראים בבלוג בקביעות.

ובדרך חזרה אני נוסע עם אלעד וחברה שלו, ששמחה על העובדה שאני נוסע איתם. אלעד ודורא מדברים על הצבא. דורא מזלזל בתפקידי הצבאי. לי זה לא מפריע יותר מדי. אמרתי לו פעם אחת שהוא מזלזל, הוא לא הגיב. לא בטוח שהוא שמע. מעניין.

אז מה?

סוף סוף לשירים יש שוב את משמעותם. האם אני נותן לזה לחלוף שוב?