החוכמה הגדולה בחיים היא לעצור. לעצור ולתת דין וחשבון לעצמך על מעשייך. אם אתה פועל, זורם, מתגלגל לפי רעיון מסויים, האם אתה באמת או שאתה סתם בורח.
ואם כן, אין רע, אפשר לעבור, אבל להודות אתם אפילו לא מוכנים.
החוכמה בחיים היא לקחת נשימה ולהירגע, לחשוב שבאמת קיימת דרך אחרת, שבאמת יכול להיות שאותו בנאדם צעיר, לכאורה לדעתכם חסר ניסיון, אשר כ"כ הרבה פעמים דווקא הראה סימנים של זיקנה, יודע דווקא משהו מעבר למה שאתם חושבים. אני מקשיב, אני פה בשבילכם, אני כבר יודע על מה אתם מדברים.
וזה מופנה אליכם, הוריי, שהסבתם לי כ"כ הרבה כאב, ואפילו לא שמתם לב. לכם, הוריי, שאתם עשיתם ממני את הנער הקטן וחסר הניסיון, המסתגר כי כבר מרגיש שאין לו ברירה אחרת, שאין לו כבר כוח מרוב השיחה ללא הקשבה שאתם מנהלים רק כדי לשכנע את עצמכם.
יודע מה עברתם. שמעתי על זה מפיכם שלכם. אך אתם לא מסוגלים לקבל את מה שיש לי להגיד. שיש מעבר לנימוסים, לתרבות, ושתמיד כדאי להיות פתוחים ולא מקובעים, כמו שאתם המון פעמים אמרתם לי, אבל לא מסוגלים לקיים בעצמכם. איני מאשים, אני רק אומר- שימו לב מי כן ומי לא. כי זה כל העניין.
אני לא רוצה להיות אנטי נגדכם. אתם פשוט מטיחים את זה בי ולבסוף זה מגיע לרמה שזה באמת נראה כך, כי אין לי כבר מה לעשות. אז למה אתם מצפים? אנחנו בעצמנו יוצרים את כאבנו שלנו ואת כאב הדורות הבאים. אז למה אתם מצפים.
פשוט התנפלתם עליי בשבת הזאת. את בעיקר, אמא, ובעקבותך בא יפתח, אחי. אתם כ"כ מזלזלים, כ"כ לא מסוגלים לראות מעבר. אתם רואים שאני עושה דברים ובכל זאת לא מסוגלים להאמין בי ובאמת לחשוב שאני מסוגל. מה, נהייתי כבשה שחורה? כ"כ הרבה פעמים דיברת בשבחי, איך יצאתי כזה גרוע בעינייך? כי זה מה שנוח לך לחשוב? כן, קשה לי, רגעי חולשה היו לי, ואת תופסת את זה ומחזיקה את זה נגדי, כאילו זה כל מה שאני. בגלל שיש לי אמונות שונות? בגלל שאני חושב שאם בנאדם נפגע מנושא רגיש שדיברתי עליו זה לא אשמתי?
אני במצב בו לוותר יהיה כואב מדי, ולהמשיך אי אפשר, כי אין יותר מזה. אין כבר כוח להתמודד, לנסות. כי בצד השני קורה אותו הדבר. רוצה למחות. ואז מה? שום דבר כבר לא ידוע ולא מחזיק, וזה כבר לא בגללי.