האוטו עלה בעלייה בצורה טובה. בו זמנית חשבתי: אני רחוק מאהבה. לא מרגיש קרוב, לא מרגיש רומנטי. האידאלים נמצאים, האהבה לא. אני מתגעגע לפרפקציוניסט שבתוכי.

רוצה לחזור להיות אני. להיות חזק, ללא פחדים, אוהב, יודע לעזור, להגיד, להקשיב, הכל. להיות חופשי, לנשום, מבחינה גופנית ונפשית. להשתחרר מבעד לסדקים.

רק דרך אחת. לנשום עמוק, לשכוח את הכאב, לזכור את הדרך, ולהתחיל מחדש.

הורדתי אותם. הייתי כנראה צריך לחשוב עם עצמי יותר. ואז, עוצם עיניים לשנייה.

בום. התנגשות חזיתית. החזית של האוטו נמעכה לגמרי. כמו כן גם חזיתו של האוטו השני.

20 דק' לאחר מכן הורים בני 40 חוזרים מבילוי בחיפה. ברדיו נאמר:"תאונת דרכים בכביש מעלות-תפן. מדובר על התנגשות חזיתית. ההרוג הוא בן 20".

האמא אומרת:"אוי, זה נורא".

רוחי מרחפת מעל כשהם עוברים באותו הכביש שבו קרתה התאונה. לא, זה לא נורא בכלל.  וממשיך הלאה.

המוות אינו הסוף

והתחלה חדשה לא מצריכה מוות שלי, אלא מוות של הכאב, של הפחד. חוסן רגשי והישענות על הרגשות הטובים.

לא יודע. תקוע בהוויה. תקוע במה שהתרגלתי אליו. לא מסוגל. לא יכול להשתחרר באמת, לצאת החוצה. הכל רק רגע ואז זה חולף. אין לי מושג מה אני אומר.

חרא. אין לי כוח כבר. צוחק לרגע ולא מרגיש שחרור. ואין לי כוח לנסות שוב, להשתחרר שוב, להשתגע שוב, להיות טוב שוב, להשלים סיבוב שוב, לעשות עוד עיגול, עוד מעגל. להתהפך. אין לי כוח לזה שוב, אין לי כוח שיגידו לי שיש עוד תקווה, יש עוד סיכוי, יש עוד מצב, כי נמאס לי להאמין. וגם אחרי הגשם אני לא ארגיש גאולה. המחשבה הבלתי נסבלת שאני לא מסוגל הורסת אותי. אולי הפעם מישהו יהיה חזק מספיק בשבילי? אם בכלל יש משהו שיכול לעזור לי, לפי הסביבה שלי אין בכלל סיכוי. לא רוצה לחיות ולא רוצה למות. הכי גרוע.

רגע לפני שאת נהיית כל חיי, לעצור, להגיד לך, ולתת לך להיות בזכות עצמך, לתת לדברים להיות.

"היי סהר. מה נשמע?"

"בסדר. מה איתך?"

"בסדר. רציתי להגיד לך משהו. מה שעשיתי אתמול, מה שאמרתי זה כדי להראות לך את מצבך, שתביני אותו"

"להראות שאני פתטית?"

"לא, סהר, בכלל לא. זה לא שאני לא מבין את מצבך, אני מבין אותו ואני חושב שאת יודעת את זה בתוכך. אני לא יודע מה גרם לך להגיד את מה שאמרת ולכתוב את מה שכתבת, אבל אני יודע, ואני מבין ואני אוהב אותך ואני רוצה לעזור לך. אם את מרגישה שאני כמו פסיכולוג, אז כן, אני כמו פסיכולוג, כי אני מאמין שזה מה שיעזור לך. אבל מתנשא? אני לא התנשאתי, ואני מצטער אם את מרגישה ככה, אבל מבחינתי אני לא התנהגתי ככה. ביום שחזרתי מעזריאלי אמרתי לעצמי שאת צריכה עכשיו קצת מרווח, קצת חופש ממני, אבל עשיתי בדיוק ההפך כי הרגשתי צורך לדבר איתך. החלטתי שאני אתן לך עכשיו את המרווח, אחרי שאני אגיד מה שיש לי להגיד. את תדברי איתי מתי שתרצי. אם יעבור המון זמן ולא נדבר, אני כן אתקשר איתך, אבל כרגע זה תלוי בך. יש לך משהו להגיב?"

"לא".

"אז נדבר, להת'"

"ביי"