זה היה ליל שבת גשום, בגלגל"צ אלטון דרש מקיקי שלא תשבור את ליבו, הסתכלתי על רחוב הירקון בעיניים דומעות, הייתי ממלצרת בבית קפה פה בפינת אלנבי. מסתכלת על הדיכאון שזורם פה במבט של תיירת שתכף תשוב לזרועות המגוננות של ההורים. מטאטאת את המסעדה ורואה את המכות של השיכורים והסוטול של הזונות וחושבת שאני עומדת להתגייס ושמחכה לי עתיד. מאז עברו כבר שלוש וחצי שנים, סיימתי את הצבא והתחלתי ללמוד. אמנם שכרתי דירה ואני גרה לבד, אבל אני עדיין אותה ילדה בת 21 שעדיין משקרת שהיא לא אוהבת סרטי אימה כדי לא להראות כמה היא מפחדת.
רגע לפני שחזרתי, הקפצתי חברה של חברה הבייתה. היא הציעה לי סיגריה, כשהודעתי לה שאני לא מעשנת היא אמרה לי שאני לוקחת את החיים ברצינות מדי. היא שכחה את החפיסה על הדש בורד. קיקי הבטיחה לאלטון שהיא לא תצליח לשבור את ליבו גם אם תרצה, כשהצתתי סיגריה והשתעלתי קלות.
לא מצליחה להבין את מי שלא לוקח אותם ברצינות. הרהרתי לעצמי, מפחדת להישאר תקועה באותו מצב. כל חיי אני מבטיחה לעצמי שכל ירידה היא לשם עליה, שלכל דבר יש סיבה, שכולנו כאן לשם שליחות ושאני לא מוכנה לבזבז את חיי כשיכורה מפזזת בין מועדונים. האם לקחתי את זה רחוק מדי? שמתי לב שהרבה מאוד פעמים כשאני יושבת בשתיים וחצי בלילה עם חברות בפאב בא לי כבר לחתוך, כי יש לי מחר לימודים ויווצר לי חור ברצף ובכלל לא יהיה לי כח לשבת להשלים אותו כי אני אהיה כל כך עייפה. כשאסיים את הלימודים, כשאשיג מקצוע, אוכל להרשות לעצמי לצאת לרקוד ולשתות בלי לחשוב הלאה.
האם כל המחשבות האלה על העתיד הם בסך הכל פחד שהכל יגווע? שלעולם לא אגיע למנוחה? שתמיד אשאר בר הבינונית, עם הציונים הבינוניים, בני הזוג הבינוניים והעבודה עם השכר הסטנדרטי? האם גזר הדין שלי הוא שאחרים יגשימו את החלומות שלי? אני אעבוד קשה כל חיי ולבסוף מישהו אחר יקצור פירות בחצי עבודה?
קשה לי להסביר למה אני כל כך מפחדת להיתקע. אולי זאת גם הסיבה שהתחלתי ללמוד ראשונה מבין החברות שלי, כולם הבטיחו שאתחרט, להפתעתי אני לא מוצאת זמן לרגשות חרטה.
מעבר לכל אלה, איבדתי עניין בגברים שלא מתעסקים בעתיד שלהם, גם באלה שטרם מלאו להם 27. לא משנה כמה הוא יהיה מקסים, ברגע שישלוף את המילה "נזרום" אני אאבד עניין. והאמת היא שאני ממש שונאת את זה בי, יש הרבה אנשים שגם התחילו קריירה בגיל 30 והם מצליחים, וגם אם הוא יהיה סתם שכיר חסר 12 שנות לימוד, זה לא אומר עליו כלום.
זרקתי את בדל הסיגריה לשלולית וחזרתי לאוטו. הנחתי את הראש על ההגה והתנעתי. שוטר דפק על החלון שלי.
"כמה שתית?"
"כלום" שיקרתי והתפללתי שחלף מספיק זמן מאז הבירה ההיא.
"תנשפי לפה"
הלב שלי איים לקפוץ לניידת שסינוורה אותי.
השוטר הסתכל עליי בזילזול, בדיוק כמו שאני מסתכלת על מי שהיו חברותיי בתיכון ועדיין מוכרות בגדים.
"למה את משקרת? אם את שותה אל תצאי עם האוטו"
"שתיתי כולה בירה"
"אמרת שלא שתית כלום"
"אני לא שיכורה"
"למה אתם הצעירים לא חושבים צעד אחד קדימה למה?"
הייתי נבוכה, חיכיתי לדו"ח, לשלילה ולכל הכרוך בזה.
"יאללה סעי" הוא דפק קלות על הגג ונעלם לתוך הניידת.
הלוואי וידעת אדוני השוטר, כמה אני מנסה להיגמל מהמחשבה קדימה. אבל אתה לא מאמין איך עשית לי את היום. אין לך מושג באיזו גאווה אני מספרת לחברות שלי שכמעט חטפתי שלילה על נהיגה בשיכרות ואיך אני מחייכת כשהן אומרות לי שאני משוגעת.
ועד אז, סעו בזהירות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
