ופתאום אחרי כמה וכמה נסיונות כושלים, נזכרתי בסיסמה. זה התחיל משיטוט נוסטלגי במקום הזה, שהיה לי בית במשך כמה שנים. בית שבו שכנה בחורה צעירה, ששמה הרבה מאוד משקל על המשקל שלה. יותר מדי. בחורה שחשבה שאם היא לא נראית בצורה מסוימת, זה לא מספיק טוב. והיתה לה אהבה, אבל לא כזו שהייתה הדדית ומחזקת. היא חשבה שהיא מורדת במוסכמות, אבל הראש שלה היה סגור ואטום ובעיקר מפוחד.
והיום אני כאישה מסתכלת עליה, ומחבקת. ממרחק של קילוגרמים רבים שנערמו מאז, חוויות חדשות שנאספו, פרידות כואבות שפינו את מקומן לאהבה גדולה שמאפשרת לי להיות אני, ולחגוג את זה באמת. אז אני חוזרת לבית הנטוש הזה, מסתכלת מסביב, אסירת תודה. ושואלת בקול רם - יש כאן מישהו?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ויקי וייל