נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

בוא נדבר על אהבה-

אני חושבת שכבר מזמן פספסתי את המושג הזה.

והרי בשלב מסויים, אני מתחילה להבין, שיכול להיות שזו לא אשמתי,

אולי זה עניין של תפיסת עולם.

אולי זה כי בחיים לא הייתי עדה למערכ יחסים תקינה, אולי כי הנישואים של ההורים שלי הם הדבר הכי רחוק מאהבה,

אולי העובדה שתמיד הייתי השניה בהכל, מעוררת בי את הכמיהה החזקה הזאת לבלתי נתפס והבלתי מושג מבחינתי.

ואני?

אני כבר לא זוכרת רגעים של סיפוק בחיים שלי.

זה הרי הכל כבר על אוטומט, ואני לא יודעת מתי בפעם האחרונה התרגשתי באמת,

התרגשות של פרפרים בבטן, התרגשות של נערה בת 17.

וזה מתמצה בלילות חסרי שינה, ובקבוקי בירה מנופציה, ובדיחות גרועות של הומור עצמי בעיקר,

ולאכול את עצמי מתיסכול.