הגענו לואנג וייאנג, לאוס מויטנאם.

הדרך לשם לא היתה קלה-

יום שלם של נסיעה מויטנאם לעיירת גבול בלאוס,

לילה גשום בעיירת גבול בוצית,

7 בבוקר כבר יושבים על האוטובוס לויאנטיין (בירת לאוס).

6 בערב מגיעים ברגע האחרון לתחנת האוטובוס הנכונה לואנג וייאנג.

נסיעה בת כמה שעות בפיתולים אל אותה עיירה פסטורלית קטנה.

22 בלילה יורדים באמצע שום מקום, הכל סביבנו חושך ובוץ,

בכיס- רק כמה אלפי קיפים אחרונים (פחות מדולר) ועייפות כבדה.

טוק טוק לגסטהאוס, איזשהו גסטהאוס, רק להתקלח ולשים את הראש.

בבוקר הכל יהיה בהיר יותר, ברור יותר, נכון יותר.

ומאותו רגע 4 (אולי חמישה, מי כבר זוכר) ימים של מנוחה.

מיטה רכה ומים חמים, אוכל לא רע, שעות על גבי שעות של רביצה.

זכרונות משם כוללים את האתגר בלעלות על אופניים לראשונה אחרי שנים של "אי רכיבה",

את התסכול שמחליקים בבוץ, את כאב ההתרסקות על הגשר..

זכרונות משם כוללים טיולים לאורך הרחובות הראשיים הבודדים,

אבובים ובירה על נהר המקונג.

זכרונות משם חובקים שעות של ציפייה בשידורים חוזרים של חברים,

ואת הלילה האחרון שירד מבול אלוהים והיו הפסקות חשמל בלי סוף,

שרצנו בגשם למסעדה/בית קפה/אתר צפייה ורביצה,

שראינו שידורים מקוטעים של חברים,

שידענו שמחר ממשיכים...

אתמול בלילה, רואה שידורים חוזרים של חברים בכבלים אל תוך הלילה

תקראו לזה- נזקי השביתה,

נזכרתי בימים האלה בואנג וייאנג, בימים הרגועים האלה,

שהגיעו אחרי כמעט שבועיים מתישים של ריצות בויטנאם,

פתאום נשענו אחורה, לא עשינו הרבה, רק נחנו- ביחד.