החלטנו לא לצאת למסיבה - כי אני לא הטיפוס.

החלטנו להימנע מלהיכנס לתל אביב- כי אין חניה, וגם ככה אנחנו שם כמעט כל יום.

החלטנו לא לנסוע להרצליה פיתוח- כי פקקים וערסים לא עושים לנו את זה.

החלטנו לא לארגן מסיבה פרטית- כי זה הרבה טרחה ואין אינטימיות.

החלטנו להזמין כרטיסים לסרט- כי מזמן לא היינו בקולנוע.

ראינו "החוב", אם זה משנה, היה דווקא טוב.

בתזמון מושלם הסרט נגמר בדקה לחצות.

התנשקנו קלות.

עברה עוד שנה, התחילה אחת חדשה.

רק חבל (כי תמיד יש חבל קטן בצד)-

שהזוג מצד שמאל שלנו לא הצליח לסתום את הפה ליותר מ-2 דק' רצופות כל הסרט.

שהזוג מצד ימין שלנו מרבע לחצות, האיר את מסך הפלאפון כל דקה לראות אם כבר זמן לנשיקה.

שחבורת הילדים שתי שורות מאחורה לא הפסיקה לצחקק גם בקטעים העצובים.

שאנשים שמאחרים מתחילים לריב עם אנשים אחרים שיושבים להם במקום, אחרי שהסרט התחיל.

שכשיש תקלה במקרן והוא מתחיל לעשות קולות מוזרים לוקח 2 סצינות עד שמישהו מתקן- ושום התנצלות.

אבל, רק ככה יודעים שהתחילה שנה חדשה- כאן בבית ולא בשום מקום אחר.