הגיע הגיל, השלב הזה בוא כל הפרידות מתרחשות.

לא טרגדיות, עם החלטות לא להתראות לעולם.

אלא, פרידות קטנות, לתקופות קצובות-

תחומות בכרטיסי טיסה, עם אופציה להארכה.. מקסימום שנה.

הידיד הכי טוב שלי (מינוח כל כך תיכוני) עלה על מטוס ביום חמישי,

לקח את חברה שלו, ארז תיק גדול, ונסע.

השאיר מורשת והבטחה- תעשו מאמצים לשמור על "החבורה".

עוד חודש (כמעט בידיוק), יחזור האקס המיתולוגי, הנסיך האלמותי,

שהוא גם ידיד דיי טוב שלי.

עברה שנה מאז שנסע, כבר כמעט התרגלתי שהוא לא כאן,

ועכשיו הוא חוזר לשגרה.

חברה אחרת נסעה וחזרה. חצי שנה חלפה לה כמעט בלי תחושה..

ורק עכשיו כשהידיד נסע, פתאום אני מרגישה, קצת נטושה.

כשאני נסעתי- לכמעט חודשיים של התאווררות- לא הרגשתי בזה.

לא הבנתי למה הם רוצים את "הסופ"ש האחרון לפני שאת נוסעת",

למה הם כותבים לי מיילים- "תכתבי!".

עכשיו כשהוא נסע, הוא כבר לא במרחק שיחה,

הוא- שהוא גם עמוד השדרה של "החבורה"- אני מרגישה קצת נטושה.

מדובר בפרידות קצרות למספר חודשים עד שנה.

פרידות עם תמיכה אינטרנטית, מיילים שוטפים- פחות או יותר, תמונות מהקצה השני..

פרידה שבסופה הם חוזרים, כמעט אותו הדבר, אבל לרוב קצת שונים..