זה שילוב של סיפור חלמאי, חוסר רצון כללי וחוסר איכפתיות סביבתי.

לחברות שלי היתה על פניו כוונה טובה- נצא לחגוג יום הולדת לך ולX.

קבענו על יום חמישי בערב, בשעה סבירה..

מצאנו מקום- לא ממש לטעמי, אבל לא עד כדי כך נורא.

וכך חלף לו שבוע, עד רגע היציאה.

הכל החל להתדרדר כבר ביום רביעי:

- במקום לצאת רק בנות, נצא זוגות.

ביקשתי מהחבר שיבוא, הוא החל לעשות פרצופים.

חלקם כי לא רצה לבוא,

חלקם כי יצא לו לא ממש נוח וצפוף,

חלקם סתם בשביל לעצבן אותי.

מכיוון שהיה לי שבוע לא מוצלח במיוחד, בשילוב עייפות כללית שכזו

התוצאה:

- ספק ריב, ספק ויכוח עם החבר על ספק שטויות, ספק דברים חשובים.

ואט אט החשק מאותו ערב שיתגלה בעתיד שהוא בעצם העבר כאומלל.

יום חמישי, צהריים- שיחה. בודקת שוב פעם את המקום, השעה..

את חברות שלי אני כבר מכירה.

מן הראוי לציין שיום חמישי כלל עבורי השכמה מוקדמת וגם עבודה, כדי לתת את הרקע לבעיה שנוצרה.

- שעות הערב, עוד פעם שיחה, הפעם נדחתה היציאה במעל לחצי שעה.

מן השעה הסבירה היא זזה אט אט אל תוך הלילה ממש,

לא הדבר הכי רצוי למי שקם מוקדם, התרוצץ יום שלם ויש לו תוכניות לבוקר המחרת.

שיחות על גבי שיחות, התלבטויות ואני מחליטה לא לבוא.

הרגשתי רע שלא באתי, אך הצביטה התגלתה כלא כלום, לעומת מה שהיה לו הייתי באה:

- הם הגיעו לא בשעה איחור מהשעה שקבענו במקור, אלא בכמעט שעתיים.

- בדרך, הם כמעט והחליטו לנסוע למקום אחר, אך בסוף כן נשארו באותה מסעדה.

- בנוסף למי שהיה אמור להגיע מלכתחילה, היו עוד זוג חברים של חברה שהבנתי שהיו דיי מיותרים לשיחה.

אני, לעומת זאת, הלכתי לישון בשעה דיי סבירה.

ישנתי לילה טוב עד ההשכמה (המוקדמת מדי כרגיל, במיוחד עם שעון הקיץ שגנב לי שעה).

חסכתי לעצמי את הויכוח האם נשב במקום א' או ב'.

את הפרצופים על זה שאלה איחרו, ואלה נאלצו להקדים וכו'..

ובעיקר התחזקה אצלי התחושה: שאני לא בתיכון ולא צריכה לעשות דברים רק בשביל להיות בסדר

וגם לי, כן גם לי, מותר לפעמים לומר: אני עייפה, אין לי כוח, תהנו בלעדי וזה בסדר.