תמה השביתה, התחיל הסמסטר.

נגמר הסמסטר, החלו מבחנים.

התוצאה, מן הסתם, חפיפת זמנים.

במקום עונג תקופת מבחנים- ימים של טרנינג,

כוסות שתיה חמה, למידה ונשנושים..

במקום רגעים מתוקים של מנוחה אחרי שעות חרישה,

שיחות טלפוניות של לחץ לפני המבחן..

במקום כל אותם רגעים שפתאום מבינים את החומר,

פתאום הכל מסתדר במקום..

במקום כל זה וקצת יותר- מהלטטת

קופצת ללימודים לכמה שעות,

רצה הביתה לספרים,

מתכוננת למבחן, משלימה שיעורים.

מנסה להבין מי נגד מי בקורסים החדשים

ומה היה בקורסים הישנים.

יצאו גם דברים טובים מהשביתה,

אבל בסה"כ בין יום שישי באוניברסיטה, למבחן הקודם למבחן הבא

אני עייפה

הגיע הגיל, השלב הזה בוא כל הפרידות מתרחשות.

לא טרגדיות, עם החלטות לא להתראות לעולם.

אלא, פרידות קטנות, לתקופות קצובות-

תחומות בכרטיסי טיסה, עם אופציה להארכה.. מקסימום שנה.

הידיד הכי טוב שלי (מינוח כל כך תיכוני) עלה על מטוס ביום חמישי,

לקח את חברה שלו, ארז תיק גדול, ונסע.

השאיר מורשת והבטחה- תעשו מאמצים לשמור על "החבורה".

עוד חודש (כמעט בידיוק), יחזור האקס המיתולוגי, הנסיך האלמותי,

שהוא גם ידיד דיי טוב שלי.

עברה שנה מאז שנסע, כבר כמעט התרגלתי שהוא לא כאן,

ועכשיו הוא חוזר לשגרה.

חברה אחרת נסעה וחזרה. חצי שנה חלפה לה כמעט בלי תחושה..

ורק עכשיו כשהידיד נסע, פתאום אני מרגישה, קצת נטושה.

כשאני נסעתי- לכמעט חודשיים של התאווררות- לא הרגשתי בזה.

לא הבנתי למה הם רוצים את "הסופ"ש האחרון לפני שאת נוסעת",

למה הם כותבים לי מיילים- "תכתבי!".

עכשיו כשהוא נסע, הוא כבר לא במרחק שיחה,

הוא- שהוא גם עמוד השדרה של "החבורה"- אני מרגישה קצת נטושה.

מדובר בפרידות קצרות למספר חודשים עד שנה.

פרידות עם תמיכה אינטרנטית, מיילים שוטפים- פחות או יותר, תמונות מהקצה השני..

פרידה שבסופה הם חוזרים, כמעט אותו הדבר, אבל לרוב קצת שונים..

החלטנו לא לצאת למסיבה - כי אני לא הטיפוס.

החלטנו להימנע מלהיכנס לתל אביב- כי אין חניה, וגם ככה אנחנו שם כמעט כל יום.

החלטנו לא לנסוע להרצליה פיתוח- כי פקקים וערסים לא עושים לנו את זה.

החלטנו לא לארגן מסיבה פרטית- כי זה הרבה טרחה ואין אינטימיות.

החלטנו להזמין כרטיסים לסרט- כי מזמן לא היינו בקולנוע.

ראינו "החוב", אם זה משנה, היה דווקא טוב.

בתזמון מושלם הסרט נגמר בדקה לחצות.

התנשקנו קלות.

עברה עוד שנה, התחילה אחת חדשה.

רק חבל (כי תמיד יש חבל קטן בצד)-

שהזוג מצד שמאל שלנו לא הצליח לסתום את הפה ליותר מ-2 דק' רצופות כל הסרט.

שהזוג מצד ימין שלנו מרבע לחצות, האיר את מסך הפלאפון כל דקה לראות אם כבר זמן לנשיקה.

שחבורת הילדים שתי שורות מאחורה לא הפסיקה לצחקק גם בקטעים העצובים.

שאנשים שמאחרים מתחילים לריב עם אנשים אחרים שיושבים להם במקום, אחרי שהסרט התחיל.

שכשיש תקלה במקרן והוא מתחיל לעשות קולות מוזרים לוקח 2 סצינות עד שמישהו מתקן- ושום התנצלות.

אבל, רק ככה יודעים שהתחילה שנה חדשה- כאן בבית ולא בשום מקום אחר.