החמצתי את ה-תאריך.

לא חשבתי שאני אחמיץ אותו בכזו קלות.

היום עבר לי בראש, שצריך לגבות כי הגיע הזמן..

אז נכנסתי לכאן.

וכשנכנסתי, מקישה שם משתמש וסיסמה..

נזכרתי שיכול להיות שפיספסתי השנה.

ביום שישי היה בלוגלודת 5 לבלוג,

ואני לא הייתי כאן לומר לו מילה טובה,

לציין עוד נקודת זמן שעברה.

אני יכולה לתרץ ולומר שאני עוד מתאוששת מהחזרה,

לומר שאני חולה (מחלימה- אני מקווה- ממחלה שתקפה אותי בתאילנד),

לומר ששנת הלימודים התחילה ואיתה בלבול וחוסר אוריינטציה,

לתרץ בדאגה לבית (כי כולם נסעו ונותרתי לבד)

לטעון לחפות מפשע,

ואם לא חפות, לפחות נסיבות מקלות..

אבל העובדה, שהיא המציאות היא פשוטה שכזו:

אני כבר לא ממש כאן.

שומרת את הפינה הקטנה לרגעים של צורך,

כותבת רק כשהמילים מאיימות לפרוץ.

כבר לא חשה חשק בוער לדווח,

לא רצה לבדוק תגובות שעה אחרי הפרסום.

בלוגולדת 5 ואני התבגרתי מאוד,

השתנתי מאוד.

לא עוד אותה תיכוניסטית אבודה שהתחילה,

אלא סטודנטית, קצת יותר מפוכחת, קצת יותר קשורה למציאות,

קצת רחוקה מכאן.. אבל שומרת פינה חמה בלב.

פעם אחרונה שכתבתי היה אוגוסט.

עוד היה קיץ, וחם ולח.

כולם עוד היו בחופשה,

היתה אווירה של כפכפים ומכנסיים קצרים.

עכשיו אוקטובר.

כבר ניצנים ראשונים של סתו.

קריר בלילות ומחשיך מוקדם.

ג'ינסים ארוכים נראים אופציה טובה.....

חודש וחצי טס לו בלי ששמתי לב.

הייתי בויטנאם

ואח"כ בלאוס

ואח"כ בתאילנד.

יש לי חוויות לספר, אבל העייפות מונעת מלכתוב.

כתבתי יומן כשהייתי שם,

לא משהו שאפשר לפרסם...

חזרתי מחודש וחצי וקצת של טיול במזרח.

היה לי טוב ורע וקל וקשה.

חודש וחצי זה הרבה זמן לסכם במילה..

חזרתי. טוב לי שחזרתי, אבל שמחה עוד יותר שנסעתי.

חזרתי. אני כאן.