פתאום היא אומרת: "הפקדתי לך X בחשבון"
שאלתי: על מה?
היא עונה: על הפיצה והמכנסיים והחיסון.
אני עוטה מבט של ספק תמיהה ספק זלזול: רק החיסון הוא X+50.
היא אומרת, אני אולי אפקיד עוד בחודש הבא.
מה שהיא לא מבינה,
אני לא צריכה טובות. לא צריכה את העשרות שקלים של הפיצה,
לא את המאות הבודדים של המכנסים
גם לא את החיסון.
כבר הפנמתי שאת ההוצאות האלה אני לא אראה חזרה.
לא צריכה טובות מאף אחד.
אם היא רוצה לתת שתיתן עם רצון לתת.
שלא תעשה לי טובות!
כשאני באמת אזדקק לכסף אני אגיד לה.
אשאיר אותה במצב אין ברירה.
לא צריכה עכשיו צדקה שלה.
כולם מקבלים ממנה מה שהם צריכים-
אח שלי, הילדים של בעלה, החברות שלה, החברים שלו.
עבור כולם היא שם- לבשל ארוחה, לקנות משהו על הדרך, משהו לילדים,
להכין מתנה לאירוח שהוזמנו, לנסוע לחו"ל לבקר קרובים, לארגן, לסדר, לדאוג.
רק אני שם בצד.
אני חושבת שהיא לא יכולה להירגע עם זה שטוב לי.
שיש לי חבר שאוהב אותי ומפנק אותי.
שאבא שלי נותן לי לפחות חלק ממה שאני צריכה.
שהייתי חודש וחצי בחו"ל ולא התגעגעתי לחזור אליה.
שאני כבר מתכננת את החו"ל הבא (אם אצליח להסתדר על הכסף)
שאני מתכננת את המעבר דירה מכאן,
שאני מצליחה להסתדר בתקציב הזעום שלי ולחיות טוב.
שאני מועמדת לקבל הצטיינות דיקאן בלימודים,
שאני רואה כבר את סוף התואר,
שיש לי חברות דיי טובות, ידידים לא רעים בכלל,
יש לי הצלחות שאין לה יד בהן,
וגם כשהיא תוקעת לי בלי סוף מקלות בגלגלים אני ממשיכה להתקדם..
אז רק רציתי לומר שאני לא צריכה טובות.
לא בדברים האלה. לא צריכה שיבאסו לי את המכנס החדש.
לא צריכה שתחזירי לי את הכסף על החיסון,
כי אני לא מחכה לטובות של אף אחד כדי להתחסן נגד סרטן.
אסתדר גם בלי הכסף על הפיצה, אפילו שקניתי אותה לבקשתך שהתקשרת.
מרגישה רגשות אשמה על זה שניסית להימנע מהלחזיר ובכל זאת קניתי לך מתנה ליום האם?
אל תנקי את המצפון שלך על חשבוני- בבקשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
