יצאנו אתמול, יום הולדת.

חגגנו בפאב עד שעה מאוחרת.

היה כיף, כמו כל ערב בפאב, לא משהו חדש.

אבל, הניסיון להגיע הביתה....

8 חבר'ה- 3 מכוניות

עד כאן אין בעיה (חוץ מהבעיות של חוסר התכנון המקדים כמובן).

2 נהגים ששתו כמות מדאיגה

ואז מתחילים הויכוחים-

כן ינהגו, לא ינהגו,

נזמין מונית, לא נזמין מונית.

3 בחורות, 2 בחורים

מול 3 שיכורים...

שעה של ויכוחים, במהלכם:

הוזמנה מונית שלא הגיעה (חיכינו מעל 20 דק'..)

אחד הבנים לקח את האוטו והלך בניגוד להמון הפיכח (יחסית)

השני בסוף נשבר ואחד אחר החזיר אותו הביתה באותו שלו.

ואני? אני לקחתי איתי 2 בנות, בחור אחד ואת חתן השמחה השתוי לעייפה.

הבאנו אותו הביתה, דאגנו שיעלה ולא ילך לאיבוד בדרך.

כל הגברים הנוהגים- שיכורים יותר ושיכורים פחות דיווחו על הגעתם בשלום.

גם אנחנו בסוף התגלגלנו אל בין השמיכות לשנת לילה ארוכה.

ואותי רק מדהים בסוף הסיפור חוסר האחריות שנשפך מחבורת בנים לא טיפשה באופן כללי.

הבאתם אוטו? עד כאן טוב ויפה, שתיתם? קורה.

למה אבל למה צריך להתווכח איתכם שעה על זה שאתם לא כשירים לנהיגה?

למה אחד מכם טיפש מספיק להאמין שתמיד ישחק לו המזל?

למה השני בסוף נשבר, אבל זה לקח זמן לא בלתי נספר?

יכולנו להגיע הביתה כמעט שעה קודם, אם רק הייתם עולים 3 על מונית,

הייתי אני (ששתיתי כמות מזערית כשרק הגענו 4 שעות קודמת לכן) מקפיצה הביתה את השארית,

פחות ויכוחים, פחות דאגות, יותר אחריות.

ולא לא איכפת לנו שנשמענו כמו פרסומת ברדיו אתמול בלילה,

אנחנו יודעות שעשינו את הדבר הנכון, עד כמה שהצלחנו.

(מכאן הנימה הנוזפת בכותרת)

כבר שבועות שהמילים האלה רצות לי בראש,

ואין לי זמן לכתוב אותן.

מאז שישבנו באותו לילה קריר, על ספסל,

מגע עדין רץ ביננו, שום דבר לא ממש אותו דבר.

מאז שניסיתי לנשק אותי ועצרתי

אמרתי- "לא".

אתה מרשה לעצמך קצת יותר.

מגע על הרגל,

חיבוק מהצד,

הצעה ללילה יחדיו.

הייתי רוצה לחזור רגע אחורה,

שהכל עוד היה מרומז.

שידעתי שיש בך מן רצון קל בי,

בעיקר במישהי (לאו דווקא אני),

ושידעתי, הרגשתי, בטחתי

שכלום לא יקרה.

לא סיפרתי לבחור שלי,

אין טעם שידע.

כלום לא קרה,

רק ביני לבינך,

הכל השתנה (ואפילו לא היתה באמת נשיקה)