כמה זמן עבר אפילו לא שמתי לב.

תמיד איך שקורא משהו רע, אני נזכרת.

כשרע והמילים לא עוזבות, אני חוזרת.

על סף שינויים ענקיים בחיי.

על סף מעבר מחוץ לבית לראשונה,

על סף מעבר עם בן זוגי ולא סתם לתקופה קצרה.

על סף סיום התואר ומחשבות על ההמשך,

כל כך הרבה ספים והכל משתבש.

ריבים קטנים של לחץ סודקים את ההרמוניה,

שיבושים שאין שליטה עליהם,

וגם כאלה שכן.

שבוע שהתחיל עקום ונגמר נורא.

והכל קיטורים קטנים שהופכים את הזמן לאיטי ומעיק.

הדיו במדפסת נגמר שבוע לפני המבחן ואין להשיג בחנויות מעכשיו לעכשיו.

מטלה שחשבתי שצלחתי חזרה עם תיקונים ענקיים (ובכלל לא בחלק שלי, אבל העבודה נופלת עלי).

מבחן שמחכה בשבוע הבא התגלה כמשעמם, לא ברור ובאופן כללי- נורא.

פגישה עם החבר השתבשה- פקקים, איחורים, עייפות, עצבים...

תאריך המעבר נדחה, שלא באשמתנו, ואין ברירה והכל יוצא לחוץ, רגע לפני הנסיעה.

ובשביל שהשבוע יגמר "נפלא"- התקלקל המזגן, יש 32 מעלות בחדר עם מאוורר שפועל יש ללמוד למבחן בזוועה הלוהטת הזו.

מן סחרור נוראי של דברים שיכולים להשתבש ולכן משתבשים.

ואלה הם רק הדברים "הגדולים", לא כוללים עטים שמתגלים כפגומים בדיוק כזקוקים להם,

אינטרנט שמחליט לצאת להפסקת תקלה של חצי יום כשמחכים למסמך חשוב,

חברות שלא מחזירות טלפונים כי גם הם עמוסות (בדיוק כשאני צריכה לדבר),

בית שבאופן כללי מעיק לחיות בו והריבים בין כל הגורמים הגרים כאן לאחרונה לא עוזרים,

נעל שמגלים שנהרסה בדיוק שזקוקים לה לחתונה של חברה (ועכשיו יש שבועיים למצוא נעל מחליפה),

ובעיקר המון לחץ שגורם להכל להיות מעייף וקשה עוד יותר.

מי יתן וכבר יגיע אוקטובר?