הישיבה בחדר באור הצהבהב של מנורת הלילה קיבלה עומק אחר מאז צבענו את קירותיו. תאורה חמה צובעת את קירות האפרסק באופן מעורר געגוע. חדרי בביתינו המשפחתי האחרון היה צבוע באפרסק, היה זה המעוז האחרון שלנו כמשפחה פסאודו-מאוחדת, כזה שגם לאחי היה בו חדר קבוע. עכשיו הכתום הורדרד הזה משלים את האדום והצהוב של הסלון בדירתי הקטנה שבה יש רק חדר שינה אחד. פתאום אני קולט שלאורך השנים הצטמצמנו במספר החדרים.

תהליכים.

אני מתיישב על המיטה ומתחיל להעביר. הם עוברים מקלסר לקלסר, כל ילדיי לאורך שנות פעילותי. זה לא הרבה, כשחושבעים על זה, זה משהו כמו חמישה בשנה. חמישה ילדים הבאתי בשנה, ילדים שיושבים עכשיו בקלסר מאורגן, מאורגנים כרונולוגית, מסתכלים על כל אחד שיפתח את קלסר המפל עם השמרדפים המובנים. הם יושבים בפנים בצורה מושלמת, ולפתע אני מביט בידיי.

תהליכים.

אני מדליק ג'וינט ומתחיל לעשן אותו. הטעם החריף שמדגדג את הלשון כשהעשן נכנס מנבא לו קלילות וריחוף שמתאימים לרגע כמו קונדום. אני מעשן אותו בעונג רב, ומתבונן בילדיי. הזינוק ברמה הטכנית הזוי בעיניי מהראשון לשני, ואני קצת מתקשה להבין איך ידיים שרועדות מגיל אפס מצליחות לייצר פרטים כל כך קטנים בצורה כל כך מדויקת. אני מסתכל עליהם, והם חלק ממני. הם חלק בלתי נפרד מה-DNA שלי, כאדם וכאמן. אני לא יודע עוד אם אני יכול להפריד את עצמי לשתי ההגדרות הללו. האמן שבי הוא אני וזה לא ישתנה.

אני ממשיך להתבונן בילדיי והם מתבוננים בחזרה. כל כך הרבה גוונים של אפור שסימנו לאורך תקופה כל כך ארוכה את הלך הרוח שלי. שנים כה רבות חיי היו אפורים. לפעמים קרובים יותר ללבן, לפעמים קרובים יותר לשחור, אבל תמיד אפורים. צבע לא היה שם מלבד האפרסק שעל הקירות, הבדידות הרגישה כמו וירוס שלאט לאט משתלט על כל המערכות שלי, ובסופו של דבר יביא לקריסתן. הבדידות הזו, שלמדתי לאורך תקופה כה ארוכה לראות כחלק מה-DNA שלי הזינה את המוח היוצר שלי, והולידה את כל האפורים האלה, מרשימים ככל שיהיו.

אני מסיים את הג'וינט ועוצם עיניים. מדהים כמה מהר התחלתי את עבודתי בצבעים. כל מה שצריך זה פוש קטן. פוש קטן בדמותה של בחורה גבוהה, יפהפיה עם אופי שהוא יהלום שחוקרים מחפשים בקברים ומערות בכל העולם. אחת שתקעה יתד בחיי ומהווה בשבילי בעיקר עוגן, עמוד מנחה ומפלט לכל צרותיי. היא לא שופטת אותי, היא לא מקניטה אותי. היא פשוט אוהבת אותי ואני פשוט אוהב אותה.

פתאום ציירתי פרחים בצהובים, ירוקים וורודים. פתאום ציירתי פרפרים, חתולים וכוכבים. פתאום הלילה הפך ליום.

פתאום האבעבועות, המחלות, המוות והוירוסים שהבדידות הכניסה בי לא גואים בי ולא משוועים לצאת אל הנייר.

פתאום, גם אם אני מנסה לעבוד בשחור לבן, זה טבעי יותר. יש שם יותר הרים, עצים, אגמים. גם מפלצות ומטאורים, אבל זה אף פעם לא כיף בלי מפלצות ומטאורים.

פתאום אני מרגיש צורך עז יותר לאייר. צבים וחיפושיות, ינשופים וכוכבים ורודים.

פתאום אני רואה איך הציורים הללו, למרות שעדיין מדברים אליי מאוד ועדיין מהווים את אותו החלק שתמיד היה להם ב-DNA שלי, לא משוועים לאחים קטנים חדשים. הם וודאי מחייכים אליי כעת, בידיעה שהלך הרוח שלי עכשיו מייצר DNA חדש וצבעוני, DNA של אושר וצבע, DNA שבו לאבעבועות ווירוסים אין מקום כי הם לא רצויים בו.

ועכשיו אני בטוח שאין בי את היכולת לעשות את ההפרדה הזו. אני האמן שאני, יחידה אחת, בלתי נפרדת, שכלל חלקיה משפיעים האחד על השני והתוצאות? התוצאות על הנייר.

תהליכים.