לפני חודשיים הייתי בחתונה של בתה של חברים ותיקים מאוד של המשפחה. היה אירוע שמח מאוד. פגשתי שם אנשים שלא פגשתי שנים, חברויות חדשות נרקמו והתחדשו להן, והזיווג המופלא הזה בין וויסקי לג'וינט טוב עדיין עובד כמו קסם כדי לשתול חדווה ושמחה בליבו של ג'ורדי. רקדנו, שמחנו, צחקנו, הצחקנו. אירוע לבבי, שעליו העיב רק דבר אחד. עבדכם הנאמן נושק לגיל 29, ומפה הדרך לגיל 30 היא קצרה. ידעתי שזה יקרה, וקיבלתי זאת בהבנה, אך באיזשהו מקום עדיין הפריע לי המשפט הזה, ששמעתי בחתונה בכמות שנשקה היא למספר האורחים. "בפעם הבאה בחופה שלך". 

קריירה.

נישואין.

ילדים.

בית.

גיל 30.

אנחנו מחוברתים לחשוב, ולכוון את חיינו, במסלול שנקבע מראש ע"י בני אנוש אחרים, אי שם בהסטוריה. אנחנו צפויים עד סוף העשור השלישי לחיינו, אולי ממש עם תחילתו של הרביעי, למצוא את הזיווג שלנו, להתחתן, להביא ילדים, לקנות בית, לטפח קריירה ו"לחיות את החלום". אני רואה את חבריי לשכבה בתיכון, רבים מהם כבר נשואים עם ילדים, ואני יודע, ושלם עם העובדה, שאני לא לגמרי שם.

אפרט ואסביר שאכן, בעוד פחות משנה וחצי אהיה בן 30. אני בעיצומה של תחילתה של קריירה לאחר הצטרפות כשותף בעסק, ועוד קצת פחות משנה וחצי אהיה בן 30. אינני מתנגד עקרונית לממסד הנישואין, ומודה שמאוד הייתי רוצה נכס משלי. בראשי אני מחבק את חשבון הארנונה, גבוה ככל שיהיה, ואומר הגומל על פטירתו של שכר הדירה. בראשי יש שם אישה שאוהבת אותי ואני אותה. אנחנו מנהלים זוגיות בריאה שמתבססת על אהבה, כבוד, הדדיות ומשיכה. בראשי יש שם חדר סטודיו בו אני יכול לשמוע מה שבא שלי, לנגן, להקליט, לכתוב ולצייר, פינה אישית שהיא רק שלי (פינה כזו חייבת להיות גם לבת הזוג). בראשי, יש שם גם פינת בידור עם טלוויזיה איכותית ופלייסטיישן, ספות נוחות והדום בגובה הברכיים עליו אוכל להניח רגליי ולחלום כפרזיט. יש שם גם שני כלבים גדולים, חתול ועץ תפוזים גדול בגינה.

ילדים אין שם.

אני רואה המון אנשים הולכים עם ילדים במקום העבודה שלי. לרוב יש להם מבט מוטרד בעיניים, הם כל הזמן משתלטים (או לפחות מנסים) על הילדים שלהם, וניכרת על פניהם המחשבה שהיו מעדיפים להשאירם עם הבייביסיטר, או, אם הם ממש אכזריים, להשאירם אצל סבתא וסבא. אני קורא יותר ויותר על הבעיות שילדים יוצרים יותר מאי-פעם בזוגיות, ואני חושב לעצמי, וואו. 

פלא הלידה הוא פלא, שלא תבינו אותי לא נכון. כולי כבוד והערצה לנשים שבמשך חלקה הגדול-יותר של שנה אופות בתנור לחמניה (בתקווה אחת עם ארבע גפיים ושתי עיניים) שתיים או שלוש (והפעם מקווה בשבילן שלא שגר של 4-5). אני מאמין לנשים כשהן מספרות לי שהאינסטינקט הזה, התשוקה לאמהות, טמוע עמוק בתוך האישה, ומנגד אני רואה יותר ויותר עדויות לבעיות בזוגיות שנובעות מהבאת ילדים. שיעור הגירושין גבוה מתמיד, וכילד לזוג הורים גרושים, זה חתיכת פאק-אפ רציני לילד צעיר, לא משנה כמה "יפה" זה נגמר, וכמה "נשארים חברים" ועדיין "נשארים הורים ביחד". מנסיוני, גירושין הם חוויה טראומטית לילד, ויכולה לדפוק אצלו לחלוטין את התמונה בראש של משפחתיות כפי שמקובל לחשוב עליה. לראיה, פוסט זה.

וההוצאות? חיתולים, פורמולה, בייביסיטר, גן, בית ספר, ציוד לבית הספר, בגדים, אוכל, חוגים, השכלה, ביטוח, תחביבים. אני משער לעצמי שחלק גדול מהבעיות שנובעות מהבאת ילדים לא מגיעות רק ממחלוקות באשר אליהם עצמם, אלא גם על מתח שנוצא עקב העומס הכלכלי שהזאטוטים מביאים עימם.

נניח רגע בצד ריבים. והוצאות מוכפלות, משולשות ומרובעות. ופגיעה חדה בזוגיות ובחשק המיני בין בני זוג. 

העובדה בשטח היא שאני פשוט לא סובל ילדים. לא סובל את הצווחות, את הרצון לגעת בכל דבר, את הרצון להאיץ מ-0 ל-100 בחצי שנייה מבלי להסתכל לכיוון הנסיעה ולהתנגש באנשים שמנסים ללכת. הכל עניין של חינוך, נכון, אבל כשאין לי ילדים משלי, ולאור העובדה העצובה זה מה שיוצא לרוב הסמרטוטים בארצנו הקטנטונת, זו התמונה שמצטיירת לי בראש. ואם זו התמונה שיש לי בראש, למה שארצה להגשים אותה?

למה שארצה לעצור את חיי לכמה עשורים, לוותר על הפנאי שלי, לפגוע בזוגיות, להוציא את כל ההכנסה שלי על מפלצתונים צווחניים וחצופים שיורידו את החשק ויעלו את לחץ הדם? אני באמת חושב שילדים הם עם מעצבן ממש. יש לי שאיפות, יש לי רצונות, וכשאחד מאלה עובר בראשי, אני אף פעם לא רואה את עצמי מגשים אותו עם ילד קטן על הכתפיים. לא רוצה לתכנן את השבת בהתאם למה שהילדים ירצו לעשות, לא רוצה להתווכח איתם שיאכלו את הסלט, לא רוצה לכסוס את הציפורניים מדאגה בכל פעם שהם יוצאים לשדות הקטל בכבישים על האופניים. אני צריך את הציפורניים האלה, בתוכנית שלי להשתפר פלאים על הגיטרה.

אני יודע שזה נשמע נורא אנוכי. אני יודע שיהיה לי קשה מאוד למצוא בת זוג שלא תרצה להביא גם היא ילדים לעולם. מי יודע, אולי אפגוש אחת שתשנה את דעתי. אבל כמו שזה נראה עכשיו, אני פשוט לא רוצה ילדים. אני מחכה בכליון עיניים ליום שאהפוך לדוד, אך באותה הנשימה יודע גם שאת מה שאחי וגיסתי יעברו, כשלם שגדול מסך חלקיו, אני לא רוצה להביא על עצמי.

אנשים יכולים לחשוב מה שהם רוצים, הם יכולים להמשיך לשחק אותה מומחים, ולהזריק לי ש"זה עוד ישתנה", "אני חייב להביא ילדים, אני אהיה אבא נפלא!" או, במקרים ישראלים יותר, "אני לא יודע על מה אני מדבר". מי אתם, זרים יקרים, שתגידו לי מה טוב בשבילי? ובאיזו זכות אתם דוחפים את האף שלכם? אם אחי, אמי ושאר בני המשפחה לא שואלים אותי נו מה עם חתונה, נו מה עם ילדים, נו מה עם חברה יאדה יאדה יאדה, אתם האחרונים שיכולים לשאול אותי את השאלות האלה.

ורק חבל שאני לא יכול לענות לכם כמו שהייתי עונה לבני משפחתי.