לפני כשש שנים החל המהלך הממשלתי שתוצאותיו הקשים ניתן היה לצפות מראש, גם בעין בלתי מזוינת. חברת דואר ישראל, על פי פרסומים באמצעי התקשורת, נקלעה לחובות כבדים הנאמדים במאות מיליוני ₪ ודורשת כיום את עזרת האוצר לחילוצה מהם. על מה ולמה?

במרץ 2006 הפכה בעל כורחה רשות הדואר בישראל – רשות ממשלתית שמתפקידה היה להעביר מכתבים ומעטפות מכל מקום לכל מקום בארץ – לחברה ממשלתית. שינוי זה, בדרכו הנכספת של המשטר הקפיטליסטי הדורסני לקראת הפרטת שירותי הדואר בשלמותם, הביא לכך שהתנאים עבור החברה הפכו לכמעט בלתי נסבלים. מצד אחד אפשרה הממשלה את פתיחת השוק לחברות משלוחים פרטיות המתחרות בחברת הדואר ומנגד, שמה הממשלה לפרי בטנה – חברת דואר ישראל - מקלות בין הגלגלים.

כך, כי בעוד כל המתחרים לחברת הדואר יכולים לפעול בשוק באופן חופשי, נאלצת החברה הממשלתית החבולה לפעול תחת רגולציה מחמירה. מחובתה למשל, לחלוקה אוניברסאלית של דברי דואר – דהיינו, עליה להביא דברי דואר לכל פינה במדינה. גם למקומות מרוחקים ובלתי כדאיים עבורה, תחת פיקוח ממשלתי של תעריפי שירותיה. המתחרים לה לעומת זאת, בוחרים לחלק דואר רק במקומות הכדאיים להם ולחמוק, אולי אף בצדק, מן המקומות המרוחקים והיכולים להסב להם הפסדים כספיים.

מתוך המשך מגמת ההפרטה של השירותים הממשלתיים, מולידה הממשלה במו ידיה תינוק בעייתי, בעל מומים מולדים הידועים עוד במהלך ההיריון. אמצעי תקשורת לא מעטים, פרשנים ואינטרסנטים למיניהם לא יחסכו לבטח במילים על מנת לתקוף את חברת הדואר על מצבה, ויעלו את השאלה המתבקשת: מדוע עלינו לשלם על כישלונה הכלכלי. אלא שלאמיתו של דבר, לא אשמה בכך חברת הדואר אלא הממשלה שאילצה אותה להגיע למצבה העגום הנוכחי. זו אותה הממשלה המבקשת לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה מתוך תאוותה לזניחת אחריותה על תושביה, בנושאים רבים. הנה, חברת דואר ישראל לא מצליחה לצוף ולכן יש להפריט אותה בשלמותה, יטענו לבטח נערי האוצר.

מתוך המצב הנתון, קרובים כחמש מאות מעובדי חברת הדואר להישלח הביתה. האחרים, אלה שלא יפוטרו, יוותרו מן הסתם על קידום, על ביצוע שעות נוספות ואולי אף על תוספות שכר ותנאים כאלה ואחרים. בלי לטעון שחברת הדואר מתנהלת ללא דופי; בלי לפסול את האפשרות של היות חברת הדואר ארגון מסואב ובעל אפקטיביות נמוכה החייב לייעל את צעדיו, אין לשכוח שההתדרדרות אליה הוא נקלע, קשורה לממשלה.

עכשיו או במועד קרוב אחר, יאלץ מישהו לשלם על החובות הנובעות מן התהליך המגוחך והמיותר הזה. והמישהו הזה – הוא אנחנו. תושבי המדינה המשלמים מיסים, עימם מרשים לעצמם קובעי המדיניות לעשות כבתוך שלהם. לרוב, לטובת אינטרס אישי כזה או אחר, שאינו האינטרס שלנו.