כצרכני תקשורת וותיקים ומנוסים במדינה הגועשת הזו, קשה לנו כבר להאמין ביכולתנו להיחשף לידיעות או לפרסומים מפתיעים. לעיתים נדמה שכבר נחשפנו לכל. לידיעות משמחות, לעצובות, למקוממות ולמוזרות. לפרסומים אינטרסנטיים המכוונים להיטיב עם אדם או גוף או לכאלה המיועדים לפגוע ולרמוס באחרים. כמעט בכל המקרים אין חידוש מרעיש. אבל הבוקר התפרסמה בעמוד השער של עיתון הארץ הודעה לקוראים, חריגה – בלשון המעטה. כמוה לא זכורה זמן רב. ההודעה היא מטעם וועד העיתונאים של העיתון, המסביר לקוראים את הכרזתו על סכסוך עבודה.

הפעם זה מפתיע. מבלי להיכנס למהותו של הסכסוך, לא ניתן שלא להרים גבה נוכח המעשה. לא בגלל בולטות ההודעה. לא בגלל שפתה הנקייה והמלוטשת. לא בגלל בהירותה. לא בגלל תוכנה התקיף אבל הלא מתלהם. ההפתעה נובעת מן העובדה שההודעה פורסמה בעמוד השער של מהדורת סוף השבוע בעיתון אשר בעליו נמנה על המותקפים בה.

ההודעה יוצאת כנגד הנהלת העיתון על כוונתה לפטר מספר גרפיקאים בשל קיצוצים. בכך אין כל חדש. אבל מפתיעה הבמה הקדמית והחשובה שניתנה לוועד העיתונאים מעל דפי עיתון בבעלות פרטית. האם מישהו יעלה על הדעת למשל שחברת רכבת ישראל הייתה מפרסמת הודעה של וועד העובדים (עם או בלי כנפיים...) כנגד הנהלת הרכבת, אילו זו הייתה הבעלים של כלי תקשורת כלשהו? האם חברת אפל העולמית הייתה מפרסמת באמצעיה שלה על המאבק של עובדיה, המרכיבים אייפונים ואייפדים בתנאי עבדות? האם העובדים אצל נוחי דנקנר היו מסוגלים לפרסם מחאה על תנאי העסקתם – אילו התעוררה כזו – מעל דפי עיתון מעריב, הנמנה על נכסיו? אז איך זה שעמוס שוקן, הבעלים של עיתון הארץ אישר את המהלך?

על פניו נראה שהמדובר במאבק מסוג אחר. מצד אחד וועד עובדים הדואג לפרנסת עמיתיהם לעבודה ומנגד הנהלה המנסה להתייעל מצד אחד אך מכבדת את עובדיה מצד שני. אם כך העניין ובלי כאמור להיכנס לפנים הסכסוך ולנבא את תוצאותיו, ראוי שארגונים מכלל הסקטורים במשק ילמדו משהו מן המקרה הזה. הייתכן שניצת כאן הניצוץ לניהולו של מאבק מסוג אחר? ההודעה פונה אל הקוראים בבקשה להבין את המהלך לטובת העיתונות בישראל ולטובת הדמוקרטיה בה ומבקשת שלא להחרים את העיתון. אני - נענה אחר כבוד.