מזה זמן אני, כרבים מתושבי אשדוד, חש סכנה. סכנה למשפחתי. סכנה לחבריי. סכנה אישית. מי שחשב שניתן להיכנס לשאננות מפאת הפעלתה של מערכת כיפת הברזל באזור, התבדה. המערכת פועלת היטב. אך היא אינה מבטיחה הגנה מושלמת. גם בעת פעולתה אין להקל ראש מן הסכנות הנשקפות ממנה. פגיעה בטיל אויב באוויר מנחית על האזור שמתחת רסיסי ברזל מסוכנים ביותר. החרדה המתעוררת לקולות האזעקה, הריצה לתוך המרחב הממוגן הקרוב וההמתנה הדרוכה לקולות הפיצוץ המבשרים על יירוט מוצלח אך לעיתים על נפילת טיל באזור סמוך, אינן נותנים מרגוע. המחשבה שקשה לחזור לשגרה מפאת הטיל הבא אינה מאפשרת חזרה לחיים תקינים.

יש קושי לעיתים להסביר לילדים את המצב המשנה את שגרת יומם, את ריחוקם מחבריהם ומכיתותיהם. את הלחץ בעת האזעקות תוך עזיבת כל עשייה אחרת. כך מרגישים אזרחים מאוימים. כך מרגישים מי שבחרו להתיישב בחבל ארץ זה מתוך אמונה שזה מקומם עלי אדמות. כך מרגישים מי שממשלות ישראל לא הצליחו לדאוג להגנתם הממשית. כך מרגישים מי שהמחר שלהם אינו יציב, לפחות מן הצד הביטחוני. כך מרגישים מי שמקווים לטוב ומתפללים עבורו, אך ספקנים לגבי בואו.

אני חש לכוד במציאות ישראלית בלתי הגיונית המערערת את ביטחון תושביה. זה כבר לא איום הנובע מן הכלכלה הקפיטליסטית הדורסנית. זה כבר אינו רק האיום הנובע מן הפער החברתי ההולך וגדל בישראל. זה גם לא האיום האיראני שחדר למודעות. הפעם מדובר על טילים ממשיים, אמיתיים, מאיימים והרסניים המחפשים להשמידני. הפעם נוסף להם הפחד מאופן הטיפול של המדינה באיום המתמשך הזה.

אני חש מאוים מול הכוחות הגדולים מאיתנו היכולים לגדוע את חיינו בשבריר שנייה. אני סומך על כושר ההרתעה של צהל. אני סומך על יכולתו להכות במבקשים להשמידנו. אך בתוך כל האמונה הזו, אני חי בין האזעקה שהייתה לבין זו שתבוא כי המדינה על הנהגתה, שכשלה לא פעם בטיפולה בנושאים חשובים רבים הנוגעים לחיינו, כלל לא בטוח שיודעת לטפל באיום הזה. מכאן, תחושתי הקשה המלווה בחוסר ישע לבאות. אני מקנא במי שבזכות אמונתם הדתית מסוגלים להאמין שבעזרת השם יהיה טוב. האומנם הם צודקים?