היום הושבע שאול מופז לשר בלי תיק ולמשנה לראש הממשלה. האוזן השומעת ממאנת להאמין. האם מסוגל מאן דהו לקבל את "שבועתו" של מופז כשבועת אמת? האם לאחר תרגיליו המלוכלכים, החוזרים ונשנים לפחות מאז כניסתו למערכת הפוליטית, יש מי שמסוגל לבלוע את סיפוריו הבדויים? האם מי ששיקר בהבטחתו כי לא יעזוב את הליכוד וכך עשה למחרת לטובת המעבר לקדימה; מי שכינה את ראש הממשלה שקרן ורקם למחרת היום שותפות דרך עימו - יכול להיכלל ברשימת בכירי המנהיגים? בישראל 2012, מסתבר שכן. כי בדומה לביקורת הנוקבת בספרו של ויקטור הוגו "עלובי החיים" על מערכת הצדק הצרפתית - המתוארת כחסרת-לב, הנטפלת אל העניים וחסרי הישע ולא אל הפושעים האמיתיים – מדובר כאן באוסף רדוד של נציגים שלא עושה חשבון לאיש מנתיניו ואינו סופר אלא את עצמו בלבד.

לא רק נתניהו ומופז אשמים בקומבינת הקומבינות שהפכה את הדמוקרטיה הייצוגית של ישראל לדמוקרטיה בדיחתית, שתתנהל מן הסתם ללא אופוזיציה ממשית. אשמים בכך לא פחות כל חברי הממשלה אשר הסכימו למהלך המביש על מנת להמשיך ולהושיב את ישבניהם בכיסאות המרופדים של מסדרונות השלטון. אידיאולוגיה? דרך ארץ? מילת כבוד? דאגה לבוחר? דאגה למדינה? לא ולא! בחונטת מנהיגיה העלובים של כנסת ישראל אין כל קשר בין השאלות הללו לבין התחשבות ברצונותיו וצרכיו של הבוחר - זה שהביא את העלובים אל משכן חלומותיהם להעצמת יהירותם ולהעשרת כיסיהם על חשבוננו. כי הבוחר אינו נספר באמת. הוא אינו חשוב לאיש ממחככי הידיים לנוכח התרגיל של רבי-המעללים נתניהו את מופז, אשר הותירו שובל של סירחון כבד מנשוא בחברה הישראלית כולה.

עכשיו, באין אופוזיציה ובאין סכנה לישיבתה המחוממת סביב סיר הבשר השלטוני, יכולה ממשלת עלובי החיים של ישראל לעשות בנתיניה ככל העולה על רוחה. לא מחאות רחוב ולא מחאות מפלגה זו או אחרת אמורים להשפיע על שליטתם המוחלטת ברסן חיינו. הם כבר מתכננים תקציב עתיר מיסים שיעמיק את הפערים בחברה הישראלית לטובת חבריהם הטייקונים. הם ימשיכו לאטום את אוזניהם מזעקות העם וימשיכו ביתר שאת לדאוג לאינטרסים האישיים שלהם, באין מפריע. הם ממשיכים לחשוב שאנחנו מטומטמים. והבעיה האמיתית היא – שהם פשוט צודקים בכך.