מירי רגב אינה עוד פרלמנטארית בשורות נבחרנו, היכולה לטעון לפעילות לטובת בוחריה - שהרי אפילו למצביעי הליכוד מגיעה רמה טובה יותר של נציגים. כדוברת צהל לשעבר, היא מודעת היטב למניפולאציות תקשורתיות והיא מבינה היטב כיצד לייצר כותרות. ואת זה, לרוע מזלנו, היא עושה כמיטב יכולתה ואפילו בהצלחה. אלא שבחתירתה המתמדת לשערוריות, לזלזול באחר, לדיבור בוטה ולהקנטת מי שאינם חופפים לקו מחשבתה הרדוד, היא משיגה מחד את חשיפתה התקשורתית, אך מאידך היא גם ממיטה עלינו בושות.

היא כיהנה בעברה כצנזורית הצבאית הראשית וכדוברת צהל במהלך מלחמת לבנון השנייה – תפקיד אשר עורר אז אנטגוניזם ואשר הוגדר על ידי רבים ככישלון. נראה כי כיום ועל פי התנהלותה הגסה והדורסנית במקרים לא מועטים, כישלונה בתפקידה הצבאי מובן יותר. כי מירי רגב מרגישה, לפחות על פי התבטאויותיה, כמי שהצדק, הכוח והמדינה כולה – הינם פרי קניינה. תחושה זו, יש להניח, היא המקנה לה את החוצפה לפגוע באנשים ולהעליבם, כמעט ללא הבחנה. למרות דבריה העילגים בראיונות תקשורתיים בהם היא התנצלה בפני חולי הסרטן ובפני ניצולי השואה, נראה שהיא נעדרת כל רגישות בכל הנוגע לאנשים שהעלבתם והפגיעה בהם, יכולים להביא אותה לכותרות. כך היא עשתה עם הסודנים, כך היא עשתה היום בכנסת כנגד פעילי המחאה החברתית וכך, יש להניח, היא תמשיך ותעשה בהמשך דרכה, באין מפריע.

אם לשפוט על פי אישיותה, אין לצפות לשינוי בהתנהגותה הבוטה והמקוממת. אבל בהחלט ניתן היה לצפות מראש מפלגתה – ראש ממשלתנו - שיקרא אותה לסדר ולו לפחות כמראית עין של רצון להעניק לפוליטיקה הישראלית פנים מעט פחות מבישות. כי מירי רגב משקפת, על פי הפרסומים התכופים לאחרונה, מראה שאיננו רוצים להידמות לו. שאינו מגיע לנו. מראה, אותו עלינו להדחיק בכל מחיר. הגיע הזמן שגל המחאה הצודק, הקורא לצדק חברתי, ישאף לא רק לחלוקה נכונה יותר של הנטל בקרב תושבי המדינה אלא ידרוש גם מנהיגים שלא ניאלץ להתבייש בהם.