אז אין תקציב לממשלה. אז הולכים לבחירות. אז מפרקים ת'חבילה מתוך "אחריות לאומית"...

כך הולכת ונקטעת לה תקופת השוד הגדול של ממשלת נתניהו את אזרחי ישראל. כך מנופצות באחת כל ההבטחות הבומבסטיות שהבטיחו להיטיב עם שכבות נרמסות למכביר בקרבנו. כך גם נחשפת הקומבינה של המאה בישראל – רווחתם, בריאותם ועתידם של תושבים, תמורת כסא רם ונישא.

כי אימת האיום האיראני על עיתויה, אף אם היא נכונה, נועדה לא רק ליצור דעת קהל בינלאומית אלא ובעיקר, לשרת אינטרסים אחרים. אינטרסים המבקשים להסיט את תשומת הלב מן הקיפאון המדיני המדאיג מול הפלסטינאים; מן המחאה החברתית שאין צודקת ממנה; מהגדלת הפערים המקוממת בחברה הישראלית; מרמיסת עתידם של צעירים המבקשים להקים בית במולדתם; מזניחת השכבות החלשות בהן חולים, קשישים וניצולי שואה; מהגדלת אי השוויון בנטל בכל הנוגע לשירות הצבאי; מן ההתעלמות הטוטאלית מזעקתם של מי שעומדים בפני איבוד משרתם ופרנסתם; מן הניסיון הנואל ליצור תקשורת חד צדדית גם על חשבון אימוץ חינמון בן טיפוחיו של אביר הימורים על חשבון קבורתם של אמצעי תקשורת שהעזו לפרסם ביקורת נוקבת מול מחדלים שלטוניים; מן השיטה הקושרת את נבחרנו עם פוליטיקה של הפחדה, מושחתת ומסוכנת.

כי אותה ה"אחריות לאומית" אינה אלא ניסיון פסול מעיקרו להרוויח זמן למען לא יוכלו מתמודדים בעלי סיכוי אלקטוראלי להספיק ולהתכונן להתמודדות מול "קינג ביבי". כך, במבט ישיר אל מול פני האומה, מדקלם נתניהו את "הישגיו המופלאים" בלי חלילה להזכיר את מצב העם כפי שנוצר במשמרתו העלובה. כי רק בישראל יכולה מפלגה שלא זכתה למרב קולות הבוחרים להרכיב ממשלה העושה ככל העולה על רוחה במהלך כארבע שנים, תוך דיכוי שיטתי של רבבות לשם המשך קיומה.

כעת נותר לקוות לביטול הדמנציה הישראלית המדאיגה כך שהיעלמותה יאפשר לבוחר ביום פקודה, לזכור את המעללים ואת התרגילים, השקרים והכזבים של מי שמתח קו אדום לא רק על פני קריקטורה ילדותית מעל בימת האום, אלא חתר ללא לאות ליישר את הקו בגרף ליבם של רבים מתושבי ישראל, בשל בחירתם המוטעית והאומללה. הפעם נקווה שהם יתעשתו ויבינו שבחירתם קובעת בפועל את רמת חיינו ואת זו של ממשיכי דרכנו ויסיקו את מסקנתם המתבקשת.

המאבק של עובדי עיתון מעריב נמשך. הם פועלים בשני נתיבים עיקריים – דאגה להמשך העסקתם בעיתון ודאגה לזכויותיהם המקופחות. לא ניתן שלא להבין את מצבם העגום וגם קשה שלא להזדהות עם מאות העובדים שהבינו לפתע כי קופות הפנסיה והפיצויים שלהם, מצויות בחוסר של כמאה מיליון ₪. את מלחמתם הם מנהלים מול שני גורמים מרכזיים – הבעלים האחרון והקודם של העיתון וממשלת ישראל.

תביעתם של העובדים כנגד מעסיקם, לפחות בכל הנוגע לזכויותיהם הפנסיוניות ולפיצוייהם אם וכאשר יפוטרו, הגיונית וצודקת. לא כך לגבי בקשתם לעזרה ממשלתית. כי היום זה מעריב ומחר זה יכול להיות כל עיתון אחר. כי ההבדל בין עיתון לבין מפעל פניציה המבקש עזרה אף הוא לדוגמה, הוא בעצם העיסוק של מקבל העזרה. מפעל פניציה עוסק בייצור זכוכית. עיתון אמור לעסוק בדיווח, כולל דיווח ביקורתי – גם כנגד אלה שמהם הוא מבקש את עזרתו. אם הממשלה באמצעות נציגיה הנבחרים ייצאו לעזרת העיתונאים, כיצד אלה יבקרו את מעשיה מחר? ואם תבוא לאחר מכן דרישה מאמצעי תקשורת אחר לעזרה על בסיס תקדים מעריב – מה יקרה לדיווח העיתונאי הכולל?

בערוץ 10 למשל, מבקשים את עזרת הממשלה לפריסת חובותיהם למדינה, על מנת לאפשר את המשך קיומו. לצד הבקשה, ניתן לראות בבירור את התמתנות הביקורת של הערוץ כלפי מי מן השרים והעומד בראשם. כי הם זקוקים לעזרה. כי אחרת הערוץ ייסגר. כי אז, הם יפוטרו. ולא, איש לא צריך לומר לעיתונאים שם כי עליהם למתן את הביקורת כלפי מי שבכוחו להצילם. הם מבינים זאת לבד. וכאן טמונה הסכנה האמיתית לדמוקרטיה. כי העזרה המבוקשת הזו על ידי מעריב היום ועל ידי אחרים מתחום התקשורת מחר – תתבע דיווחים מסוג אחר. מסורסים ובלתי אובייקטיביים.

לכן על הממשלה לעזור לכלבי השמירה של הדמוקרטיה, באופן גורף אך לא פרטני. היא יכולה להתערב למניעת כשלים בשוק התקשורת על ידי מתן הטבות מס, עידוד צריכה ובדרכים נוספות. אלא שמן הממשלה הנוכחית - המחזיקה יומון חינמון המחולק לכל מי שמעוניין בו וגם למי שלא – אין לצפות לראייה בעלת אינטרס דמוקרטי אמיתי. כי לה אינטרסים אחרים. בעיקר בתחום התקשורת. בעיקר כשהבחירות נראות באופק. לכן הסכנה הברורה – עזרתה למעריב באופן פרטני עלולה בעקיפין לפגוע באינטרס הדמוקרטי של כולנו. לכם עזרה מעין זו, אינה רק מסוכנת כי אם גם אסורה.

הערב יועלה מחיר הדלק לשיא של כל הזמנים בישראל – 8.25 ₪ לליטר. אמש נתבשרנו על המשבר העמוק אליו נקלעה קבוצת IDB – השולטת על קונצרנים ענקיים בארץ - שזכתה להערת "עסק חי" לאחר שצברה הפסדים כבדים. המע"מ עלה, האבטלה דוהרת ועליית מחירים מפחידה וכואבת, כבר בדרך.

זו התוצאה של מדיניות קפיטליסטית הרסנית הנשענת על הפרטת שירותים, מתן הטבות ממשלתיות והקלות למשקיעים, וגם על טיפוח בעלי האמצעים - היוצר הגדלת פערים בחברה הישראלית על חשבון מי שידם אינה משגת. זו התוצאה של איבוד שליטה מול הטייקונים שהועדפו במשך שנים ואשר מרכזים את הונה של מדינה שלמה בידיים בודדות בלבד. כאשר המשבר מתקרב וההמונים מגלים סימנים מאיימים של עצבנות, נאלצת הממשלה להתערב לשם בלימת רווחיהם של העשירים שהועדפו, על ידי הפעלת רגולציה. התערבות זו, משמעה הגברת התחרותיות המביאה להורדת מחירי המוצרים ולצבירת הפסדים בקרב הטייקונים, הגוררת לקיצוץ בעובדים ולהגדלת שיעורי האבטלה במשק. הממשלה נדרשת לפתרונות שאין בידה לספק. המשק מצטמק והתספורות כבר מבצבצות מראשיהם של הטייקונים אשר גייסו את הוננו להגדלת סיכוייהם לרווחי עתק.

ההיסטוריה מלמדת שהמדיניות הקפיטליסטית הינה שברירית. קל וחומר כאשר היא מנוהלת בחוסר אחריות משווע. כך, כי עד לאחרונה הושקעו מאמצים נואלים על ידי ראש הממשלה ושר האוצר לשכנע את תושבי המדינה כי מדיניותם "האחראית" הביאה את ישראל ליציבות כלכלית איתנה. כעת ינסו לספר לנו שהמשבר בישראל נובע מן הקורה באירופה ובמשבר הכלכלי העולמי. אולי גם מרוחות המלחמה השוכנים בראשיהם של ביבי וברק. אך הם רק לא יספרו לנו מן הסתם, איך קורה שהתכנונים החכמים שלהם לא לקחו בחשבון משברים אפשריים אלה ומדוע לעזאזל, משלמי ההרפתקאות הכושלות שלהם, הם תמיד השכבות הלא חזקות במשק הישראלי. כי מי שזקוק כעת לתספורת הם הרוב הדומם של תושבי המדינה, הקרבים לפשיטת רגל, בגלל התנהלותם הכושלת של מנהיגים אופורטוניסטים. הקפיטליזם מדמם, גם אנחנו.

מיצחק תשובה ועד אילן בן דב לא חסרים טייקונים אשר ביקשו תספורות שמשמעותן ויתור על עמידה בהתחייבויותיהם, או במילים אחרות, ויתור מוסכם על כספים שהם חייבים לציבור בדרך זו או אחרת. נכון הוא שבעת שהם ממלאים את כיסיהם הדשנים בכספים שלנו ומכפילים ומשלשים את רווחיהם הם אינם רצים לחלק דיווידנדים לתושבי ישראל, אבל בעת מצוקתם "צריך להתחשב בהם כי אחרת נפילתם תביא לפיטורים ולפגיעה קשה במשק" – יאמרו התומכים בשיטה. גם בלי להסכים לעצם ההיגיון הזה, לא ניתן להתווכח עם הנימוק הטוען לפגיעה ברובד המועסקים אצל מבקש התספורת. הסכמה לעצם התספורת אינה הפתרון וצריך לאמץ פתרונות אחרים במצבים כאלה, שלא כאן המקום לפרטם.

התספורת שאושרה לתשובה לאחרונה נושקת לסכום הקרוב למיליארד ₪, אך על החוב של ערוץ 10 לרשות השנייה בגובה של כ-45 מיליון ₪, הממשלה אינה מוכנה לוותר. שיהיה ברור – על הערוץ לעמוד בכל התחייבויותיו. אין לוותר לבעליו על חובו לציבור. עליו להתייעל. עליו היה לשקול טוב יותר את גובה שכרם של הטלנטים שבין עובדיו. והכי חשוב – צריך אחת ולתמיד להפסיק לוותר למי שביקשו להתעשר ולא עמדו בהתחייבויותיהם, במיוחד כאשר הוויתור משמעו פגיעה בכולנו.

אלא שייתכן והסיבה לאי הוויתור לערוץ 10 אינה הרצון להטמיע סדרי התנהלות חדשים בקרב הטייקונים, אלא הרצון ההגיוני יותר לגרום לפיטוריהם של עשרות עובדים, אשר חלקם העיז לצאת חוצץ כנגד הממשלה ובעיקר כנגד העומד בראשה – קבל-עם ומסך. כי מר נתניהו - ראש הממשלה שתחת אמתחתו עיתון משלו המחולק לכל המעוניין לקרוא בו וגם למי שלא - עייף מן הקלות בה ניתן היה לשדר תחקירים כנגד ההתנהלות שלו או של מקורביו באין מפריע. לכן "מחובתו" לשלוט בערוץ הראשון של הטלוויזיה, ברשת ב' של קול ישראל ובאמצעי מדיה נוספים. כי הטענה שהתקשורת הינה כלב השמירה של הדמוקרטיה יכולה להיות נכונה בעיניו, רק בתנאי שהוא הדוברמן והיא, התקשורת, הפודל.

התביעה להחזר המיידי של החוב של ערוץ 10, גם ללא אפשרות לפריסת תשלומים, לא יכולה שלא להצביע על ממשלת נתניהו כעל ממשלה אנטי דמוקרטית הפועלת במרץ רב בשיטות נלוזות של הפחדה מקוממת ומתמשכת לא רק בנושאי ביטחון וכלכלה. היא פועלת בגלוי לסתימת פיות בקרב תקשורת ההמונים על ידי גרימת פיטוריהם כאמור של עשרות עובדים. כך לדעתה, יבינו עובדי התקשורת האחרים מה מותר להם לסקר אך בעיקר, מה אסור להם להביא לידיעתנו.

היא "בודקת את הפסקת כהונת הנשיא". היא נוהגת להשתלח בכל מקרה העשוי להצמיח לה כותרת. זו מירי רגב – הבושה הפרלמנטארית התורנית שאין מקום בו היא שמה את רגלה ולשונה וצומח שם דשא. מצעד הבושות שהיא מטילה על המדינה אינה יכולה לבייש שום תחרות לדבילים נבחרים. לשונה החצופה השתלחה הפעם – כמדווח על ידי אמצעי התקשורת - בנשיא פרס, בגלל התבטאותו בעניין התקיפה הישראלית האפשרית באיראן עליה מדברים תכופות ראש הממשלה ושר הביטחון. הנשיא הביע את דעתו הנשענת על ניסיונו המדיני העשיר וגם את חששו מן התוצאות האפשריות ממתקפה שכזו. לא חייבים להסכים עם דבריו אך גם צריך מידה רבה של חוצפה ואולי גם מידה לא קטנה של בושה על מנת לבקרו באופן בו עשתה זאת מירי רגב. כי בלי לנקוט עמדה בוויכוח על נכונות המתקפה ללא תמיכה ושיתוף אמריקאיים, כל ניסיון לסתום את פיו של נשיא המדינה – בכל נושא בו יחפוץ – הינו הזוי.

אפילו הבושה הפרלמנטארית התורנית צריכה לספור עד עשר לפני שהיא פולטת את הגיגיה הרדודים מפיה המצחין. כל בר דעת אמור לשאול את עצמו מנין לה - לאצנית הדגולה אחר כותרות הנושאות את שמה - הידע והניסיון על מנת לנבל את פיה על אחד מגדולי האומה, המכובד על ידי רוב מנהיגי העולם, שציטט למעשה את ראשי מערכת הביטחון לדורותיהם? מנין לה לדוברת צהל הכושלת לשעבר אופני ביטוי המשפילים מדינה שלמה? מנין לה ל"צרבת" הפרלמנטארית ויצרנית הסיסמאות העלובות הזו, העדר הכבוד כלפי מי שבנה את משרד הביטחון, את הכור, את התעשייה הצבאית ואת התעשייה האווירית? כיצד מרשה לעצמה דמות רדודה כל כך כמו הגברת מירי ומנין בושתה להלין על דבריו של מי שמכיר את זוג הקפיטליסטים המהמרים על חיי תושבי המדינה והמכיר אותם היטב והרבה הרבה יותר טוב ממנה?

חשוב להבין שהנושא האיראני הוא חוצה מפלגות. גם אהוד ברק על מפלגתו אינם נמנים על מפלגות הימין. הנשיא פרס הינה אישיות בכירה ומכובדת אשר שקל את דבריו על מנת שלא לפגוע בדמוקרטיה המקומית ובנבחרי העם. אז על מה יצאה קצפה הדוחה של הקופירייטרית של "סודנים סרטן" ו-"פרס שמאלן ותבוסתן"? האם יגיע היום בו מוחה המצומק יוכל לקלוט שחיפוש הרייטינג יכול להיעשות גם ללא השימוש בשפתה הנמוכה והנלעגת? האם הוא יוכל אי פעם להבין שמה שהנשיא שלנו כבר הספיק לשכוח היא לעולם לא תזכה לדעת?

עד מתי ימשיך לצמוח לו החצ'קון המביש הזה, בגופנו?

מירי רגב אינה עוד פרלמנטארית בשורות נבחרנו, היכולה לטעון לפעילות לטובת בוחריה - שהרי אפילו למצביעי הליכוד מגיעה רמה טובה יותר של נציגים. כדוברת צהל לשעבר, היא מודעת היטב למניפולאציות תקשורתיות והיא מבינה היטב כיצד לייצר כותרות. ואת זה, לרוע מזלנו, היא עושה כמיטב יכולתה ואפילו בהצלחה. אלא שבחתירתה המתמדת לשערוריות, לזלזול באחר, לדיבור בוטה ולהקנטת מי שאינם חופפים לקו מחשבתה הרדוד, היא משיגה מחד את חשיפתה התקשורתית, אך מאידך היא גם ממיטה עלינו בושות.

היא כיהנה בעברה כצנזורית הצבאית הראשית וכדוברת צהל במהלך מלחמת לבנון השנייה – תפקיד אשר עורר אז אנטגוניזם ואשר הוגדר על ידי רבים ככישלון. נראה כי כיום ועל פי התנהלותה הגסה והדורסנית במקרים לא מועטים, כישלונה בתפקידה הצבאי מובן יותר. כי מירי רגב מרגישה, לפחות על פי התבטאויותיה, כמי שהצדק, הכוח והמדינה כולה – הינם פרי קניינה. תחושה זו, יש להניח, היא המקנה לה את החוצפה לפגוע באנשים ולהעליבם, כמעט ללא הבחנה. למרות דבריה העילגים בראיונות תקשורתיים בהם היא התנצלה בפני חולי הסרטן ובפני ניצולי השואה, נראה שהיא נעדרת כל רגישות בכל הנוגע לאנשים שהעלבתם והפגיעה בהם, יכולים להביא אותה לכותרות. כך היא עשתה עם הסודנים, כך היא עשתה היום בכנסת כנגד פעילי המחאה החברתית וכך, יש להניח, היא תמשיך ותעשה בהמשך דרכה, באין מפריע.

אם לשפוט על פי אישיותה, אין לצפות לשינוי בהתנהגותה הבוטה והמקוממת. אבל בהחלט ניתן היה לצפות מראש מפלגתה – ראש ממשלתנו - שיקרא אותה לסדר ולו לפחות כמראית עין של רצון להעניק לפוליטיקה הישראלית פנים מעט פחות מבישות. כי מירי רגב משקפת, על פי הפרסומים התכופים לאחרונה, מראה שאיננו רוצים להידמות לו. שאינו מגיע לנו. מראה, אותו עלינו להדחיק בכל מחיר. הגיע הזמן שגל המחאה הצודק, הקורא לצדק חברתי, ישאף לא רק לחלוקה נכונה יותר של הנטל בקרב תושבי המדינה אלא ידרוש גם מנהיגים שלא ניאלץ להתבייש בהם.

היום הושבע שאול מופז לשר בלי תיק ולמשנה לראש הממשלה. האוזן השומעת ממאנת להאמין. האם מסוגל מאן דהו לקבל את "שבועתו" של מופז כשבועת אמת? האם לאחר תרגיליו המלוכלכים, החוזרים ונשנים לפחות מאז כניסתו למערכת הפוליטית, יש מי שמסוגל לבלוע את סיפוריו הבדויים? האם מי ששיקר בהבטחתו כי לא יעזוב את הליכוד וכך עשה למחרת לטובת המעבר לקדימה; מי שכינה את ראש הממשלה שקרן ורקם למחרת היום שותפות דרך עימו - יכול להיכלל ברשימת בכירי המנהיגים? בישראל 2012, מסתבר שכן. כי בדומה לביקורת הנוקבת בספרו של ויקטור הוגו "עלובי החיים" על מערכת הצדק הצרפתית - המתוארת כחסרת-לב, הנטפלת אל העניים וחסרי הישע ולא אל הפושעים האמיתיים – מדובר כאן באוסף רדוד של נציגים שלא עושה חשבון לאיש מנתיניו ואינו סופר אלא את עצמו בלבד.

לא רק נתניהו ומופז אשמים בקומבינת הקומבינות שהפכה את הדמוקרטיה הייצוגית של ישראל לדמוקרטיה בדיחתית, שתתנהל מן הסתם ללא אופוזיציה ממשית. אשמים בכך לא פחות כל חברי הממשלה אשר הסכימו למהלך המביש על מנת להמשיך ולהושיב את ישבניהם בכיסאות המרופדים של מסדרונות השלטון. אידיאולוגיה? דרך ארץ? מילת כבוד? דאגה לבוחר? דאגה למדינה? לא ולא! בחונטת מנהיגיה העלובים של כנסת ישראל אין כל קשר בין השאלות הללו לבין התחשבות ברצונותיו וצרכיו של הבוחר - זה שהביא את העלובים אל משכן חלומותיהם להעצמת יהירותם ולהעשרת כיסיהם על חשבוננו. כי הבוחר אינו נספר באמת. הוא אינו חשוב לאיש ממחככי הידיים לנוכח התרגיל של רבי-המעללים נתניהו את מופז, אשר הותירו שובל של סירחון כבד מנשוא בחברה הישראלית כולה.

עכשיו, באין אופוזיציה ובאין סכנה לישיבתה המחוממת סביב סיר הבשר השלטוני, יכולה ממשלת עלובי החיים של ישראל לעשות בנתיניה ככל העולה על רוחה. לא מחאות רחוב ולא מחאות מפלגה זו או אחרת אמורים להשפיע על שליטתם המוחלטת ברסן חיינו. הם כבר מתכננים תקציב עתיר מיסים שיעמיק את הפערים בחברה הישראלית לטובת חבריהם הטייקונים. הם ימשיכו לאטום את אוזניהם מזעקות העם וימשיכו ביתר שאת לדאוג לאינטרסים האישיים שלהם, באין מפריע. הם ממשיכים לחשוב שאנחנו מטומטמים. והבעיה האמיתית היא – שהם פשוט צודקים בכך.

כמו לקראת בואו של כל אחד מחגי ישראל, נוהגים אנו לברך איש את רעהו בברכת "חג שמח". נראה אבל, שלקראת חג הפסח הקרב ובא שמחת החג נחלשת, שלא לומר נעלמת מנפשם של רבים מתושבי ישראל. כך, אם לשפוט על פי הלכי הרוח הנובעים מגל הגזירות החדש הפוקד את המשק.

באופן לא מפתיע, האגדה של פסח אותה נוהגים לקרוא בליל הסדר, יותר מאשר מספרת לנו על עברו של עם ישראל – ממחישה לנו עד כמה מצבנו העגום דומה לזה של אבותינו, לפחות בכל הנוגע לסעיף העבדות. מחיר הדלק מטפס לשמיים; מחירי המים האמירו בשנתיים האחרונות למימדים מפלצתיים; מחירי החשמל עומדים לעלות בקרוב ועל רוב הסחורות הנמכרות בישראל אנו משלמים יותר מעמיתינו בחו"ל, באופן משמעותי. הפערים בחברה הישראלית ממשיכים לגדול בגלל מדיניות ממשלתית של כלכלה דורסנית והעוני בישראל אינו רק נחלתם של ההומלסים ברחובות אלא גם של אלפי משפחות בהן שני בני הזוג עמלים לפרנסתם. אנו עבדים. לא רק בעבר ולפרעה במצרים אלא גם בהווה המיוסר בו המשטר הדורסני מחייך אלינו בדרכנו אל גיהינום חיינו. אנו עבדים לטייקונים המתעשרים על גבינו בתמיכת ממשלה אטומת רגש.

מחאת קיץ 2011 לא בדיוק נספרת על ידי חברי הממשלה. אחרת לא ניתן להבין איך מצבנו ממשיך להתדרדר למרות פריצתה אך לפני חודשים אחדים. הסתתרותם מתחת לפוך החורף של מקבלי ההחלטות בישראל, תוך הפצת הבטחות לכל עבר בדבר שינויים רדיקליים בתחומים חברתיים רבים - לא הצליחה לשנות את מצבנו, אלא לרעה בלבד - אפילו לדברי הקפיטליסט סטנלי פישר, חברו של הקפיטליסט נתניהו שכתרגיל זול באחיזת עיניים הוריד את מחיר הדלק בכמה אגורות לפני כארבעה חודשים, לקראת ההתייקרות המטורפת הקרובה.

כמו באגדה לפסח, החכם הוא זה שרץ לשלטון כדי לעשות לענייניו בלי להתחשב בנו. הרשע הוא זה שמנצל את כוחו הפרלמנטארי על מנת לעשוק את החלש בדרכי עורמה, התם הוא זה שמאמין על סמך הבטחות שווא שיהיה טוב בקרוב וזה שאינו יודע לשאול, כדאי לו להתעשת בטרם ייפול לבור השופכין של נתניהו - רב האומן לחרטוטים.

יובל דיין. הקול המבטיח שהתמודד בתוכנית "דה וויס" פרשה רגע לפני עלייתה הצפויה לתחרות הגמר. מקום אליו שואפים ואף חולמים להגיע אלפים רבים מצעירי ישראל. היא צלחה מאז האודישנים את כל השלבים והגיעה לשלב חצי הגמר של התוכנית עם סיכויים מצוינים לעלות כאמור לגמר. אלא שרגע לפני ציוניו של שלומי שבת, המנטור שלה בדה וויס, היא הפילה פצצה בשידור חי בהודיעה שהיא מבקשת ממנו להעניק למתמודד השני בצוותו, צחי הלוי, את הנקודות שהיה מעניק לה. משמע, ביקשה לפרוש מן התוכנית תוך הצהרה שהיא מבקשת להמשיך לעסוק במוסיקה, אך בקצב שלה.

יובל דיין היא נערה צעירה הלומדת בכיתה י"א. נראה על פי דבריה שהלחץ עליה היה גדול מידי עבורה. היא רוצה לשוב לחיק משפחתה, ללימודיה ולעיסוקיה, הרחק מן ההמולה התקשורתית שהתפתחה סביבה, לאור כישרונותיה והצלחתה.

בלי לשפוט את רמתה המוזיקלית, מפאת חוסר התמצאות, אני בוחר לשפוט כאן את בגרותה. אורות הבמה הנוצצים, מחיאות הכפיים מחרישות האוזניים, ההצבעות האדירות בהן זכתה הנערה האלמונית מאשדוד במהלך החודשים האחרונים מאז עברה את שלב האודישנים, לא הצליחו לסחרר את דעתה. משפחתה, לימודיה ומסלול חייה השקטים חשובים לה לדבריה, מזרקורי ההצלחה הבימתית הנצפית. זו מחשבה לא רק בוגרת אלא גם חכמה ואמיצה. היא אוהבת מוזיקה. היא אוהבת לשיר. היא ניסתה את כוחה בתוכנית שהזמינה כישרונות מוזיקליים להצטרף לתחרות. היא הצליחה בה ללא ספק. היא סומנה כבעלת סיכוי גדול במיוחד לזכות בכל הקופה על ידי קהלים רבים מכל חלקי הארץ. אך היא עשתה שיקול קר ונבון שצריך להילמד על ידי צעירים נוספים המשחקים את נפשם לדעת תחת כיסיהם התפוחים והתובעניים של אמצעי התקשורת. במקרה זה תחנות טלוויזיה, שכל מטרתן היא הגדלת הרייטינג להעצמת רווחיהן, גם על חשבונם של צעירים המנסים לגעת בהצלחה, לעיתים על חשבון הרס עתידם. יובל דיין הוכיחה הערב שהיא שונה. לא רק בקולה המיוחד, אלא ובעיקר במחשבתה הצלולה שידעה לשקול היטב את שעל כף המאזניים. היא לא הלכה עם זרקורי התקווה העלולים להתגלות כזרקורי שווא. היא בחרה באמת הפנימית שלה הניצבת על קרקע יציבה ואמיתית.

לא רק צעירים צריכים ללמוד מחוכמתה. גם למבוגרים לא יזיק להבדיל בין זרקורי הכזב לבין מציאות אוטנטית. יובל לא ויתרה על עתידה המוזיקלי. היא פשוט בחרה להוביל את חייה ולא לתת לאחרים להובילם. על כך, אפשר וצריך להצדיע לה.

מזה זמן אני, כרבים מתושבי אשדוד, חש סכנה. סכנה למשפחתי. סכנה לחבריי. סכנה אישית. מי שחשב שניתן להיכנס לשאננות מפאת הפעלתה של מערכת כיפת הברזל באזור, התבדה. המערכת פועלת היטב. אך היא אינה מבטיחה הגנה מושלמת. גם בעת פעולתה אין להקל ראש מן הסכנות הנשקפות ממנה. פגיעה בטיל אויב באוויר מנחית על האזור שמתחת רסיסי ברזל מסוכנים ביותר. החרדה המתעוררת לקולות האזעקה, הריצה לתוך המרחב הממוגן הקרוב וההמתנה הדרוכה לקולות הפיצוץ המבשרים על יירוט מוצלח אך לעיתים על נפילת טיל באזור סמוך, אינן נותנים מרגוע. המחשבה שקשה לחזור לשגרה מפאת הטיל הבא אינה מאפשרת חזרה לחיים תקינים.

יש קושי לעיתים להסביר לילדים את המצב המשנה את שגרת יומם, את ריחוקם מחבריהם ומכיתותיהם. את הלחץ בעת האזעקות תוך עזיבת כל עשייה אחרת. כך מרגישים אזרחים מאוימים. כך מרגישים מי שבחרו להתיישב בחבל ארץ זה מתוך אמונה שזה מקומם עלי אדמות. כך מרגישים מי שממשלות ישראל לא הצליחו לדאוג להגנתם הממשית. כך מרגישים מי שהמחר שלהם אינו יציב, לפחות מן הצד הביטחוני. כך מרגישים מי שמקווים לטוב ומתפללים עבורו, אך ספקנים לגבי בואו.

אני חש לכוד במציאות ישראלית בלתי הגיונית המערערת את ביטחון תושביה. זה כבר לא איום הנובע מן הכלכלה הקפיטליסטית הדורסנית. זה כבר אינו רק האיום הנובע מן הפער החברתי ההולך וגדל בישראל. זה גם לא האיום האיראני שחדר למודעות. הפעם מדובר על טילים ממשיים, אמיתיים, מאיימים והרסניים המחפשים להשמידני. הפעם נוסף להם הפחד מאופן הטיפול של המדינה באיום המתמשך הזה.

אני חש מאוים מול הכוחות הגדולים מאיתנו היכולים לגדוע את חיינו בשבריר שנייה. אני סומך על כושר ההרתעה של צהל. אני סומך על יכולתו להכות במבקשים להשמידנו. אך בתוך כל האמונה הזו, אני חי בין האזעקה שהייתה לבין זו שתבוא כי המדינה על הנהגתה, שכשלה לא פעם בטיפולה בנושאים חשובים רבים הנוגעים לחיינו, כלל לא בטוח שיודעת לטפל באיום הזה. מכאן, תחושתי הקשה המלווה בחוסר ישע לבאות. אני מקנא במי שבזכות אמונתם הדתית מסוגלים להאמין שבעזרת השם יהיה טוב. האומנם הם צודקים?

הערב פורסמה בערוץ 2 כתבה המגלה את השיטה לפיה מתוגמלים עורכי דין העובדים במוסד לביטוח לאומי. על פי הפרסום, המוסד מתגמל מביניהם את אלה המצליחים להקטין את הקצבאות של נפגעים ונזקקים למיניהם ומעניש כאלה שבגללם "זוכים" פונים שונים לקבל את המגיע להם או קרוב לכך. עורכי דין אלה, על פי הנאמר בכתבה, נענשים על ידי הורדת נקודות המזכות אותם בכסף.

לקרוא ולא להאמין: "המדיניות החברתית של מדינת ישראל נועדה לקדם שוויון בין קבוצות אוכלוסייה שונות באמצעות המוסד לביטוח לאומי. המדינה מעניקה לקבוצות החלשות ולמעוטי ההכנסות העדפה על פני קבוצות אחרות בחלוקת המשאבים ובכך יוצרת הזדמנות לצמצום הפערים החברתיים והכלכליים בין הקבוצות" – נכתב בגאון בעמודי אתר האינטרנט של המוסד לביטוח לאומי. האומנם?

על פי העולה מן הכתבה, אין רמייה גדולה מזו בעוד פועל המוסד כחברת ביטוח מסחרית לכל דבר, העושקת את מבוטחיה תמורת בצע כסף, באין מפריע. היכן ההצהרות והיכן המציאות העגומה? המוסד הזה, שבין תפקידיו לפצות נפגעים מתחומים שונים, בעלי נכויות זמניות ותמידיות ולאפשר להם לשרוד את מצבם הפיזי העגום, אינו ראוי להתנהלותו הקלוקלת, המקוממת והאסורה. לעומת חברת ביטוח מסחרית, אין כאן אפשרות לאזרח להתמקח על התשלום החודשי הנדרש ממנו. כל אחד מאיתנו מחויב לשלם על פי החוק בלי להתווכח ובלי היכולת לבחור לעצמו מבטח אחר – זולת זה העושק אותו לאור היום בעזרת תרגילים מלוכלכים המותירים אחריהם מפסידים רבים מקרבנו.

גם אם מדובר בנורמה ההולכת ומתפשטת במוסדות רבים בישראל, עלינו להוקיעה בכל דרך. זו נורמה פסולה של עושק ורמייה הפועלת מן הסתם בגיבוי הממשלה - או כשותפה בפועל המודעת לפשיעה הנוראה כנגד אזרחי המדינה או כמי שאינה מודעת לה אך אינה פועלת למניעתה על ידי פיקוח ובקרה. מבקר המדינה צריך לבדוק את העניין לעומק. עליו לא רק למנוע את שחיטת התושבים על ידי מי שאמור לעזור להם אלא גם לבדוק מי חטף את זריקות הרעל הללו מן המוסד המרעיל, על מנת לפצותו כמתבקש. חובה – ככל שהפרסום נכון – להעמיד לדין לא רק את אדריכלי הפשע, הלא הם מנהלי הביטוח הלאומי, אלא גם את עורכי הדין שהסכימו לעושק והעושים לקיומו, באמצעותם.

על פי הפרסומים האחרונים, חילק ד"ר אילן רבינוניץ, הפסיכיאטר של תוכנית הריאליטי "האח הגדול", כדורים פסיכיאטריים לחלק ממשתתפי התוכנית. על פי הנטען, החלוקה נועדה להשפיע על מוחם כך שהם ינהגו בצורה חריגה, כנראה לשם הגדלת הרייטינג של התוכנית. לאן הגענו? האם נתינת תרופות לשם השפעה על המוח, עתידה להפוך לנורמה חדשה במקומותינו? האם ייתכן והשיטה פועלת גם בתוכניות ריאליטי נוספות או, חלילה, גם בנושאים נוספים? עד היכן יכולים להרחיק לכת, המבקשים להגדיל את הונם על חשבון מוחם של אחרים? מה מידת החוקיות של צעד מעין זה? ייתכן שאת התשובות המתבקשות לחלק מן השאלות לא נדע לעולם. ולמרות זאת, אסור לנו להיוותר אדישים.

בעבר הוענשו ספורטאים שנטלו סמים על מנת לשפר את הישגיהם הספורטיביים, מן הסיבה המוצדקת שיש במעשה שינוי מציאות שאינו אלא הונאה. האם יש הבדל בין זה לבין המקרה של האח הגדול? כן, כמובן שיש. במקרה של הספורטאים זו החלטה, שגויה ככל שלא תהיה, אישית של הנוטל את הסם מרצונו החופשי. אבל במקרה של האח הגדול – וככל שהכדורים ניתנו למשתתפי התוכנית כפי שפורסם - זו רמייה הפועלת לשינוי התנהגותי שלא מדעת, במטרה לעשיית רווחים לאחר. במקרה זה, לבעלי התוכנית הרדודה ולבעלי הערוץ המשדר.

הפסיכיאטר של התוכנית, על פי הפרסומים, טוען שהכדורים ניתנים למשתתפים "על מנת לאזנם". אך כך הדבר, מדוע לא יואיל ד"ר רבינוניץ בטובו ויחלק כדורים פסיכיאטריים בלשכת ראש הממשלה, שם האיזונים בקרב המושכים בחוטים של מדינה כולה, נדרשים בדחיפות - לפחות על פי הקורה בה לאחרונה? מדוע מדליפים, חתרנים וצלמי נשים מתחת לחצאיות אינם זקוקים לפחות ליחס דומה לזה של תוכניות הריאליטי? מה, הם לא מנהלי המציאות העצובה והמשפילה שלנו? אז מנין ההפליה המרגיזה הזו? ייתכן ואילו כך עשה הפסיכיאטר המדובר, היו אנשי המשרד החשוב ביותר בישראל מתאפסים מעט, דואגים לרגולציה גם בקרב תוכניות-הרס אחדות ברשתות הטלוויזיה, והדבר היה מיטיב עם כולנו. לא כן?

ד"ר עוזי ארד, מי שהיה עד לא מזמן ראש המועצה לביטחון לאומי ויועצו הקרוב של ראש הממשלה, טוען כנגד נתניהו דברים חמורים. לדבריו, מדובר בראש ממשלה שאינו יודע או גרוע מכך, אינו מסוגל לקבל החלטות נכונות. לא שהדברים אמורים להפתיע מאוד ולא שלא נאמרו דברים דומים על ראש ממשלתנו קודם לכן, אלא שהפעם העומד מאחורי הטענות הינו אדם בעל רקורד עשיר בעברו בנוגע לקבלת החלטות גורליות למדינה ואשר זכה לשבחים בתחום זה גם מראש הממשלה עצמו.

נכון, יש מי שיגידו שנקמנות אישית היא העומדת מאחורי דבריו של ארד בעוד הוא נזרק מלשכת נתניהו בחשד להדלפות לתקשורת, ואין לזלזל באפשרות שכזו. אלא שרשימת האנשים שעבדו בקרבתו של ראש הממשלה, גם כאלה מתוך לשכתו ממש, המכוונים כנגדו חיצים דומים לאלה של ד"ר ארד, הולכת ומתארכת. הדברים הנאמרים, מחשידים ומפחידים כאחד. העדויות על התערבותה של שרה נתניהו בנעשה בתוך לשכת ראש הממשלה אינן פוסקות; בליל האינטריגות, הסכסוכים, האשמות ההדדיות, ההדלפות, האיומים וסיפורי הזוועה הפורצים את מעגל הקרובים ביותר של נתניהו – מעלים את התחושה הכבדה שבלשכת הבלהות של ביבי, אין מפקד. כן יש בלשכה זו רוח תעתועים רעה הבוחשת ורוקחת שיקויי תרעלה מסוכנים.

אומרים על נתניהו שהוא פוטוגני במראהו ורהוט בדיבורו אבל זווית צילום טובה ודיבור קולח, לא יכולים לכסות על הניהול הלקוי של הלשכה החשובה במדינה ועל כושר המנהיגות הרופף של העומד בראשה. לכן, ולאחר כל כך הרבה גילויים מדאיגים שבאים מלשכת ראש הממשלה, על מבקר המדינה לבדוק את אמיתות האשמות המוטחות כלפי הלשכה שגורל מדינת ישראל נתון בידיה וכלפי העומד בראשה. במיוחד נוכח הידיעות כי לשכה זו מתכננת הרפתקה צבאית מול אירן, שאין לראות בהשלכותיה פחות ממשחק גורלי, עבור כולנו.

הן מטפלות גם בקשישים וגם בחולים סופניים. הן מנקות הפרשות ומתמודדות עם מצבים אנושיים קשים. הן נאלצות להודיע שנגמרו המגבות ושאין שמיכות לחולים. הן משתכרות כ-4,400 ₪ בשכרן הבסיסי לאחר כעשר שנות עבודה, תואר אקדמי וקורסים רלוונטיים. הן - האחיות שהחליטו לצאת כנגד אזלת ידם של נבחרנו ולטובת מצבם הבלתי אנושי של מטופליהן.

הפרסומים השונים מסבירים שהמשא ומתן בין נציגי האחיות לבין משרד האוצר עלה על שרטון. משרד האוצר מבקש מן האחיות התחייבות שלא לשבות בשנים הקרובות תמורת השתדלותם לפעול למען הגדלת התקנים במחלקות הפנימיות בבתי החולים. כלומר, התחייבות חוזית וברורה של האחיות תמורת "השתדלות" ללא תוצאות מוכחות מצד האוצר.

ממשלות ישראל הן אלו למשל שעשו ככל יכולתן על מנת לטרפד את חוק בית החולים לאשדוד שנחקק בשנת 2002 ועל ידי כך מנעו את בנייתו בעיר החמישית בגודלה במדינה, על כרבע מיליון תושביה. למה? כי זה עולה כסף. וכסף לבריאות אינו תורם כנראה למקבלי ההחלטות. נוח וקל להם יותר לחלקו במסגרת התחייבויות קואליציוניות כאלה ואחרות, גם בנושאים חשובים הרבה פחות מבריאותה של אוכלוסיית ישראל. אגב, לפני חודשים אחדים ולאחר לחץ מאסיבי של תושבי העיר על הממשלה, ניאותה זו להפעיל את החוק – לאחר עשור שנים – ולצאת לדרך. בית החולים ייחנך, כך מקווים, בעוד כחמש שנים.

כך חוזרים שוב לזקנה במסדרון שבינתיים עברה לשכב בחדר האוכל של המחלקה, בפינת הכביסה שלה או אולי היא הועברה עם מעט מאוד כבוד, אל דרכה האחרונה. כך קורה שתושבי ישראל המשלמים ממיטב כספם לטובת שירותי בריאות, נאלצים לשלם בנוסף עבור שירותי רפואה פרטיים על מנת להפחית את הסבל ולנסות ולהאריך חיים. כך קורה שאחיות ורופאים נלחמים בכוחותיהם הדלים לשיפור מצב החולים ללא הצלחה יתרה. כך קורה שהאמון ברפואה הציבורית הולך ופוחת והסבל הולך וגובר – בקרב המטופלים ובקרב בני משפחתם. כך קורה גם שמערכת כיבוי השריפות של הממשלה פועלת עם זרנוק ריק ממים שאין מאחוריו כוונה להיטיב עם איש אלא להציל עצמה מן הביקורת הציבורית. כך קורה שאנו מאבדים תקווה וקרבים לייאוש בכל הנוגע לטיפולה של הממשלה בתושבי ישראל.

להסתכל בראי ופשוט להתבייש.

כצרכני תקשורת וותיקים ומנוסים במדינה הגועשת הזו, קשה לנו כבר להאמין ביכולתנו להיחשף לידיעות או לפרסומים מפתיעים. לעיתים נדמה שכבר נחשפנו לכל. לידיעות משמחות, לעצובות, למקוממות ולמוזרות. לפרסומים אינטרסנטיים המכוונים להיטיב עם אדם או גוף או לכאלה המיועדים לפגוע ולרמוס באחרים. כמעט בכל המקרים אין חידוש מרעיש. אבל הבוקר התפרסמה בעמוד השער של עיתון הארץ הודעה לקוראים, חריגה – בלשון המעטה. כמוה לא זכורה זמן רב. ההודעה היא מטעם וועד העיתונאים של העיתון, המסביר לקוראים את הכרזתו על סכסוך עבודה.

הפעם זה מפתיע. מבלי להיכנס למהותו של הסכסוך, לא ניתן שלא להרים גבה נוכח המעשה. לא בגלל בולטות ההודעה. לא בגלל שפתה הנקייה והמלוטשת. לא בגלל בהירותה. לא בגלל תוכנה התקיף אבל הלא מתלהם. ההפתעה נובעת מן העובדה שההודעה פורסמה בעמוד השער של מהדורת סוף השבוע בעיתון אשר בעליו נמנה על המותקפים בה.

ההודעה יוצאת כנגד הנהלת העיתון על כוונתה לפטר מספר גרפיקאים בשל קיצוצים. בכך אין כל חדש. אבל מפתיעה הבמה הקדמית והחשובה שניתנה לוועד העיתונאים מעל דפי עיתון בבעלות פרטית. האם מישהו יעלה על הדעת למשל שחברת רכבת ישראל הייתה מפרסמת הודעה של וועד העובדים (עם או בלי כנפיים...) כנגד הנהלת הרכבת, אילו זו הייתה הבעלים של כלי תקשורת כלשהו? האם חברת אפל העולמית הייתה מפרסמת באמצעיה שלה על המאבק של עובדיה, המרכיבים אייפונים ואייפדים בתנאי עבדות? האם העובדים אצל נוחי דנקנר היו מסוגלים לפרסם מחאה על תנאי העסקתם – אילו התעוררה כזו – מעל דפי עיתון מעריב, הנמנה על נכסיו? אז איך זה שעמוס שוקן, הבעלים של עיתון הארץ אישר את המהלך?

על פניו נראה שהמדובר במאבק מסוג אחר. מצד אחד וועד עובדים הדואג לפרנסת עמיתיהם לעבודה ומנגד הנהלה המנסה להתייעל מצד אחד אך מכבדת את עובדיה מצד שני. אם כך העניין ובלי כאמור להיכנס לפנים הסכסוך ולנבא את תוצאותיו, ראוי שארגונים מכלל הסקטורים במשק ילמדו משהו מן המקרה הזה. הייתכן שניצת כאן הניצוץ לניהולו של מאבק מסוג אחר? ההודעה פונה אל הקוראים בבקשה להבין את המהלך לטובת העיתונות בישראל ולטובת הדמוקרטיה בה ומבקשת שלא להחרים את העיתון. אני - נענה אחר כבוד.

מעשה בבעל באסטה מיוחדת. כזו שמבטיחה תמיד ירקות טריים וטובים, אף כי חלקם ממש לא כאלה. גם כשמנסים כמעט בכל דרך להסתיר את העניין, הרי שהניהול הגרוע של הבאסטה פוגע בחלק גדול מן הירקות, במיוחד באלה שבתחתית הערימות בעוד שבראשן מבריקים ירקות בודדים הזוכים לטיפול מצוין ותכוף מבעל הבית.

בגלל הצורך להתגבר על אותם הירקות הלא מרוצים והכועסים - המצטופפים בתחתית הערימה ובאמצעיתה, אך לא בראשה - נעזר בעל הבאסטה ביועצים המומחים להרגעת ירקות תוך הגנה על מנהל הבאסטה עצמה, שמא ניהולו יימאס על ירקות מסוגים שונים ואלה ידרשו להחליף בה את הבוס, בבוס חדש. כך קרה שהיועצים של בעל הבית הלכו והתרבו אבל שקט מהם, לא נוצר. החלו ויכוחים ביניהם בעיקר על מעמדם בעיני הבוס. לפעמים נראה שכלל לא בטוח שהם באמת דאגו לירקות שבבאסטה, לבעל הבית או לאשתו שאהבה להתערב בניהול. בעצם, הם נאלצו לדאוג לא מעט לישבנם שלהם שמא ימצא עצמו מתיישב מחוץ למעגל החמים של בעל הבית.

אבל בעל הבית לא ראה מהם נחת. בזה אחר זה ולעיתים קרובות מידי, התפטרו יועצי הבוס בגלל מתיחויות ביניהם - ככל שהרגישו שאין להם גב ממנו. בגלל מתיחויות רבות ביניהם העבודה לא דפקה והירקות הלא טריים זעמו כל הזמן. תחלופת היועצים של הבוס הכפה לבדיחה בשוק כולו. כולם ידעו שכל פעם יש יותר יועצים. כל פעם יש כנראה יותר עצות. אבל אף פעם הירקות שבתחתית הערמה לא השתפרו, וריקבונם הלך והתגבר. לא רק זה, אלא שגם כמות הירקות הנרקבים, הלך וגדל.

פעם אחת, הרגישו חלק מן היועצים שהאחראי הישיר עליהם, זה שעומד בינם לבין הבוס הגדול, עשה מעשים אסורים. מה הם עשו? הם התלוננו אצל המבקר של השוק, בתקווה שזה יעשה סדר וימנע התנהגויות לא הולמות בבאסטה עליה הם צריכים להגן. אבל מה הם לא לקחו בחשבון? שבעל הבית יכעס על זה. ולמה? כי אותו לא עניין מה עשה האחראי על היועצים שהוא חבר טוב שלו ושל אשתו - אפילו שהמבקר חשב שהוא באמת סרח ובגלל זה נאלץ האחראי להתפטר בכלל מהבאסטה ולהתחייב שלא לעבוד בשוק יותר אף פעם. הוא נפגע מזה ששלושת היועצים הלשינו ובעקיפין לכלכו עליו. כי אותו לא מעניין טיב הירקות בבאסטה ואיך אלה מרגישים, שם בתחתית הערמה ההולכת ונרקבת. אותו מעניין יותר להישאר בעל הבאסטה לעוד כמה שנים. אז מה החוצפנים האלה באים ומלשינים, אפילו שבצדק? למה בכלל הם היו צריכים להיכנס לבעיות הפנימיות של הניהול? מי בכלל שם אותם למפקחים על התנהגותם של אחרים? מי בכלל נתן להם אישור לעשות סדר בבלגאן איתו כולם כבר רגילים לחיות? ובמחשבה מעמיקה יותר - מי בכלל מנהל פה את הבאסטה?

רבים לבטח שמחים הערב על ההודעה המובלטת באמצעי התקשורת על חתימת הסכם מיקור החוץ המפתיע של הנהלת הרכבת עם חברת בומברדייה, יצרנית הקרונות אותם סיפקה בחודשים האחרונים לרכבת ישראל. שמחה לא מפתיעה, לאור התנהלותו הלא חכמה של וועד העובדים אשר ידע בכישרון רב, לרכוש את שנאת העם במהירות שיא. שנאה המצטרפת לחוסר האהדה, בלשון המעטה, של צרכני הרכבת מן השירות הבעייתי, מן האיחורים הרבים ומן התאונות המזעזעות להן היינו עדים לאחרונה.

שנאה חזקה זו, ככל שהתפתחה לאחרונה כנגד מפירי החוק – חברי ועד העובדים של הרכבת – תרמה לבטח לתעוזה הרבה בה יכול היום להתפאר שר התחבורה ישראל כץ. הנה, הוא הכתיב את המהלך; הנה, הוא ניצח בהורדת הידיים; הנה הוא פעל ללא מורא כנגד הוועד האימתני שגרם לסבל לעשרות אלפים מתושבי ישראל עם שביתותיו הפראיות; הנה הוא דואג לתושבי המדינה בחתירתו אחר רכבת בטיחותית יותר שאינה נשלטת על ידי בריונים חסרי מעצורים; הנה הוא לא סופר את עופר עיני שתכנן להתחיל מחר את המשא ומתן כנגד מיקור החוץ בחברת הרכבת; הנה הוא יצא "גבר" עם ההנהלה שלא יכלה לסבול את רצונם של עובדיה ליטול חלק בהחלטות הניהוליות; הנה הוא - המנצח הגדול.

אלא שהדברים רחוקים מכך. בלי להצדיק כלל את התנהלותם הבעייתית של חברי הוועד, צריך לזכור שמדובר בהפרטת שירותים המועברים לידיהם של בעלי הון, שאפשר להניח שיעסיקו לשם מתן השירות עובדים בשכר נמוך ואולי ללא תנאי העסקה הוגנים, כפי שקורה במקרים רבים אחרים. כמובן שיש להסתייג מנסיעה לנופש או מאכילת פלאפל על חשבון השבתה פראית ופתאומית של רכבות המסבה נזק לרבים. אבל במקום לשפוט את התנהלות חברי הוועד על פי הדיווחים בתקשורת, כדאי להבין מנין צומח כעסם ומה באמת מסתתר מאחוריו.

משום כך, ייתכן מאוד ש"נצחונו" של שר התחבורה אינה אלא אחיזת עיניים הפועלת להסתרת מעשיה החוטאים של הממשלה בפני אזרחיה, על ידי העמקה אגרסיבית בלתי פוסקת של הקפיטליזם החזירי היוצר פערים בלתי נתפסים בחברה הישראלית. זה לא ניצחון כי אם מחטף, המנצל את חולשתם של החוששים לפרנסתם ולעתיד משפחתם ברכבת ישראל שבחרו בתגובה שתאמה להפליא לאורבי הקומבינות בממשלת ישראל. זו שעתם של נבחרים אטומי הרגש להכפיש ולרמוס את המדוכאים בפועל ואת המדוכאים שבדרך. זה הזמן להלקות בהם, ללא רחם. אז מי פה בעצם ירד מן הפסים?

אתמול פרסם עיתון הארץ את סירובה של ועדת הקבלה של קיבוץ גבים בנגב לקבל במסגרת הרחבת הקיבוץ, משפחה שביקשה להצטרף לפרויקט. על פי הפרסום, לא מדובר על משפחה העלולה לסכן חלילה את תושבי המקום לכשתעבור לגור בו, אלא דווקא בזוג צעיר בעל השכלה אקדמית, ללא עבר פלילי. הוא בעל שני תארים אקדמיים, פעיל חברתי המוביל בעיר שדרות פרויקט טכנולוגי בתחום המחשוב. היא סטודנטית למדיניות ציבורית. משפחה נורמטיבית לרוב הדעות - אך לא לדעתה של ועדת הקבלה של הקיבוץ, שדחתה את בקשתם בגלל "חוסר התאמה לחיי חברה בקהילה". בגין כך, עתרו לאחרונה בני הזוג לבג"ץ.

החוק אגב, מעגן את סמכותם של יותר מ-300 יישובים קהילתיים וכפריים שהוקמו בהם שכונות הרחבה על קרקעות ציבור, לערוך הליכי סינון. כנגד חוק זה הוגשו לפני כשנה שתי עתירות לבג"ץ בטענה שמנגנון הסינון הקבוע בחוק אינו חוקתי, פוגע בחופש לבחור מקום מגורים, פוגע בשוויון, בפרטיות ובקניין. לטענת העותרים, חוק ועדות הקבלה אינו אלא רישיון לאפליה ולהדרת מיעוטים וקבוצות אוכלוסייה בלתי-רצויות ולהבטחת שכנים "איכותיים".

בלי להיכנס לעומק הסיפור הספציפי של קיבוץ גבים כפי שהתפרסם, חשוב לזכור שהמדובר בקיבוץ היושב על אדמת מדינה. כלומר, המצב האבסורדי בסיפור המשונה הזה, נשען על העובדה שהמדינה העניקה קרקע לקבוצת אנשים שמחליטה בשמה מי רשאי יהיה להתגורר בה ומי לא. כאשר מדובר במשפחה נורמטיבית לחלוטין, אין מנוס מלראות במעשה הנפשע הזה גזענות לשמה. לפני שבועות אחדים הזדעזעה המדינה כאשר פורסם שתושבי שכונה שלמה בקרית מלאכי לא מוכנים שבני העדה האתיופית יגורו לידם, והגדילו לעשות כשהתארגנו וחתמו על הסכם מול ועד השכונה בו התחייבו לא להשכיר או למכור להם דירות. המשותף לשני המקרים הוא חוסר הצדק המקומם המעצים גם את הגזענות וגם את ההפליה. השוני ביניהם הוא שהמקרה של ועדת הקבלה בקיבוץ גבים נעשה בהסכמתה ובעידודה של המדינה שאף כאמור חוקקה חוק לעניין זה.

כיצד זה קורה שקומץ קטן של אנשים, חברי ועדת הקבלה של הקיבוץ, קובעת קריטריונים כראות עיניה, נכנסת לנשמתם של מועמדים בתחקורים מבישים לעיתים, וקובעת מי כן ומי לא יתגורר באדמה השייכת לכולנו? מדוע המדינה לא תכתיב קריטריונים מוקדמים ואחידים, כמו למשל העדר עבר פלילי, לקבלת המועמדים? מי רשאי בכלל לקבוע בשם המדינה - בעלת הקרקע - את מינו, את צבעו, את נטייתו המינית, את מצבו הבריאותי או חלילה, את נטייתו הפוליטית של מועמד זה או אחר? מי החליק כאן על השכל – שונאי האחר של קרית מלאכי, האליטיסטים הדוחים של קיבוץ גבים או המדינה המתפוררת, בראשה עומדים מי שאינם סופרים איש, מלבד את עצמם?

הסתיימה השביתה הכללית במשק לאחר שלושה ימים קשים למי שנזקק לשירותי הממשלה, השלטון המקומי, הרכבות, הטיסות, הבנקים ושאר ירקות. אבל קשים עוד יותר למי שניסה בימים אלה להבין את ההיגיון שמאחורי מאבק הכוחות בין משרד האוצר לבין הסתדרות העובדים.

אתה, אדוני שר האוצר, שמעת לבטח מבעוד מועד על אולטימאטום השביתה וידעת מתי היא צפויה לפרוץ. אתה ידעת שהיא באה לנסות ולפתור את נושא העסקתם של עובדי הקבלן בישראל - בעיה חברתית מקוממת. אתה ידעת היטב כי תצטרך להתגמש ולוותר על חלק מעמדתך הקפיטליסטית-הרסנית שאין בה אלא כדי להוסיף לעשירים, על חשבוננו. אתה ידעת כי לא תוכל שלא לוותר מול העוול הנוראי המבוסס על שירותי העבדות של עשרות אלפים מתושבי המדינה הסובלים מאפליה הזועקת לשמיים. אתה ידעת היטב עם פרוץ זעקת השבר ועליית הנושא על סדר היום של ישראל, שלא תוכל להמשיך ולחמוק מן ההתייחסות לנושא המכאיב. אתה הבנת שתצטרך לקפל את זנבך גדוש-החשיבות ולוותר על הכספים הנדרשים לתיקון העוולה ההולכת וגדלה מידי יום באין מפריע, או לפחות על חלקה. אתה גם ידעת בבטחה – לפחות על פי הצהרותיך המתמשכות – שהשביתה תגרום לא רק לפגיעה קשה בחייהם של מיליוני אנשים אלא גם שהיא תפגע במשק ובכלכלת ישראל.

אם את כל זה ידעת – מנין לך האומץ שלא לנסות ולפתור את הבעיה – קרי, לתת את שבסופו של דבר נתת לטובת ביטול השביתה - עוד לפני פריצתה? למה זה תמיד צריך להיעשות בישיבות אל תוך הלילה המקדים את בוקר השביתה בפועל? למה המשא ומתן חייב להתנהל בתוך קיומה של השביתה ולא לפניה? מדוע אתה לא מסוגל למנוע את הפגיעה במשק, בה אתה מנפנף כל עוד עולה הדרישה לצמצום הפערים הבלתי צודקים בחברה שלנו? עד מתי תמשיך לנפנף לנו עם "הצלחותיך" להצלת המשק בעוד ציבור שלם של עובדים, ילדים, קשישים, חולים וניצולי שואה רעבים בישראל ללחם? למה אתה לא יכול לנסות להפעיל מעט פחות את שיטותיך הכלכליות הנלוזות ולהפעיל, ולו במעט, את חושיך האנושיים? למה אתה באמת כזה???

לפני כשש שנים החל המהלך הממשלתי שתוצאותיו הקשים ניתן היה לצפות מראש, גם בעין בלתי מזוינת. חברת דואר ישראל, על פי פרסומים באמצעי התקשורת, נקלעה לחובות כבדים הנאמדים במאות מיליוני ₪ ודורשת כיום את עזרת האוצר לחילוצה מהם. על מה ולמה?

במרץ 2006 הפכה בעל כורחה רשות הדואר בישראל – רשות ממשלתית שמתפקידה היה להעביר מכתבים ומעטפות מכל מקום לכל מקום בארץ – לחברה ממשלתית. שינוי זה, בדרכו הנכספת של המשטר הקפיטליסטי הדורסני לקראת הפרטת שירותי הדואר בשלמותם, הביא לכך שהתנאים עבור החברה הפכו לכמעט בלתי נסבלים. מצד אחד אפשרה הממשלה את פתיחת השוק לחברות משלוחים פרטיות המתחרות בחברת הדואר ומנגד, שמה הממשלה לפרי בטנה – חברת דואר ישראל - מקלות בין הגלגלים.

כך, כי בעוד כל המתחרים לחברת הדואר יכולים לפעול בשוק באופן חופשי, נאלצת החברה הממשלתית החבולה לפעול תחת רגולציה מחמירה. מחובתה למשל, לחלוקה אוניברסאלית של דברי דואר – דהיינו, עליה להביא דברי דואר לכל פינה במדינה. גם למקומות מרוחקים ובלתי כדאיים עבורה, תחת פיקוח ממשלתי של תעריפי שירותיה. המתחרים לה לעומת זאת, בוחרים לחלק דואר רק במקומות הכדאיים להם ולחמוק, אולי אף בצדק, מן המקומות המרוחקים והיכולים להסב להם הפסדים כספיים.

מתוך המשך מגמת ההפרטה של השירותים הממשלתיים, מולידה הממשלה במו ידיה תינוק בעייתי, בעל מומים מולדים הידועים עוד במהלך ההיריון. אמצעי תקשורת לא מעטים, פרשנים ואינטרסנטים למיניהם לא יחסכו לבטח במילים על מנת לתקוף את חברת הדואר על מצבה, ויעלו את השאלה המתבקשת: מדוע עלינו לשלם על כישלונה הכלכלי. אלא שלאמיתו של דבר, לא אשמה בכך חברת הדואר אלא הממשלה שאילצה אותה להגיע למצבה העגום הנוכחי. זו אותה הממשלה המבקשת לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה מתוך תאוותה לזניחת אחריותה על תושביה, בנושאים רבים. הנה, חברת דואר ישראל לא מצליחה לצוף ולכן יש להפריט אותה בשלמותה, יטענו לבטח נערי האוצר.

מתוך המצב הנתון, קרובים כחמש מאות מעובדי חברת הדואר להישלח הביתה. האחרים, אלה שלא יפוטרו, יוותרו מן הסתם על קידום, על ביצוע שעות נוספות ואולי אף על תוספות שכר ותנאים כאלה ואחרים. בלי לטעון שחברת הדואר מתנהלת ללא דופי; בלי לפסול את האפשרות של היות חברת הדואר ארגון מסואב ובעל אפקטיביות נמוכה החייב לייעל את צעדיו, אין לשכוח שההתדרדרות אליה הוא נקלע, קשורה לממשלה.

עכשיו או במועד קרוב אחר, יאלץ מישהו לשלם על החובות הנובעות מן התהליך המגוחך והמיותר הזה. והמישהו הזה – הוא אנחנו. תושבי המדינה המשלמים מיסים, עימם מרשים לעצמם קובעי המדיניות לעשות כבתוך שלהם. לרוב, לטובת אינטרס אישי כזה או אחר, שאינו האינטרס שלנו.