בסוף זה קרה.
אחרי 7 שנים ו-7 חודשים ביחד הוא הגיע למסקנה שהוא רוצה שניפרד.
כבר עברו חודשיים מאז שהוא עזב, וקרו המון דברים. אבל הדבר היחיד החשוב שקרה זה שאני לבד. רווקה בפעם הראשונה מאז.... וואוו כל כך הרבה זמן.
שבורה זאת לא מילה לתאר את המצב שלי. מרוסקת יותר מתאים.
הוא עדין לא פינה את כל הדברים שלו מהדירה ואני ממש מפחדת מזה שיום אחד אני אחזור הביתה וזה אכן קרה.
אני יודעת שיש סיכוי שהוא יחזור, שהוא יבין שלא טוב לו בלעדי ושהוא רוצה לחזור. זה הלב. הלב מקווה שהוא יחזור כי אני כל כך אוהבת את המפגר הזה.
אבל הראש, הוא יודע שאסור לקוות כי אז אני לא אצליח להמשיך הלאה בחיים. אסור לבנות על זה שיחזור. פשוט אסור למרות שזה קשה ונורא.
נראה לי שהכי קשה זה לחשוב על העתיד שלי בלעדיו. הוא החבר הכי טוב שלי, זה שאני רוצה לספר לו הכל כל הזמן. זה שאני רוצה לישון איתו בלילה. זה שאני רוצה להזדקן איתו. אני לא יודעת איך נראים החיים שלי בלעדיו, אני לא יודעת איך עושים את זה. איך זה בכלל אפשרי שהוא לא שם בשבילי ואני לא שם בשבילו? ביום שהוא עזב, נסעתי לישון אצל אמא. ובדרך חשבתי בטח כמה קשה לו ולמה אני לא שם כדי לתמוך בו. מטומטמת שכמותי, הוא עוזב אותי ואני רוצה לתמוך בו רגשית. עד כדי כך אני אוהבת אותו.
עכשיו אני צריכה לחשב מסלול מחדש, מסלול שמתעלם ממליון רסיסי הלב המנופץ שלי ומוביל אותי לעתיד שונה.
אמרו לי רבים וחכמים ממני שהזמן עושה את שלו. אני בטוחה שזה נכון, הבעיה היא שהזמן עובר כל כך לאט!
זמן, בבקשה תעבור יותר מהר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
alexela