המילים, לאן הן לקחו אותי?

תתרכזו, זה הולך להיות ארוך.

הבטחתי מסע מוזיקלי, אז הנה: נסענו לברצלונה לראות הופעות. הפוסט הזה הוא סיכום של מה שראינו ומה שיש לי להגיד או להראות.

בפסטיבל הייתי בטוח שיהיה די מעניין לכתוב על זה, עכשיו כשאני כבר במהלך הכתיבה זה נראה כמו רשימת קניות ארוכה ואולי גם מייגעת למי שלא מתעניין בי או במוזיקה שאני שומע. מלבד זאת, אני צלם די גרוע. שהכל נעשה בדברה פנתה אלי באחד הימים כדי שאראה לה תמונה שצילמתי במלים "עכשיו נראה מה הקומפוזיציה הכי גרועה שאפשר ליצור מהנוף הזה". תחייכו, זה היה אמור לשעשע. החלק המבאס בזה הוא שכמעט כל התמונות שצילמתי בחושך השתבשו.

טוב, עברנו את שלב ההבהרות וההתנצלויות, שמטבע הכותב והדברים מכיל יותר מהאחרונות ועכשיו אפשר לגשת לעיקר:

Billy Bragg

מתברר שזו היתה הופעה ביום השנה ה- 25 להופעה הראשונה שלו ולרגע שבו התחיל לעבוד למען עצמו, דבר שהוא מגדיר כפאקינג בריליאנט. בכלל, הוא פטפטן לא קטן ויש לו חוש הומור די גרוע.

הוא לא שר את השירים האהובים עלי שלו (ראינו רק חלק מההופעה), למעשה, השיר היחיד שלו שאני מכיר והוא ביצע היה בכלל שיר של וודי גאתרי. הוא הופיע לבד, בלי להקה מלווה. זו לא הפתעה, גם חלק מהאלבומים שלו כאלה, ובשני המקרים הצליל שלו נשאר מעט חלול.

אני לא יודע אם הציפיות שלי היו הוגנות, בכל אופן, פתיחת הפסטיבל היתה מעט צולעת.

The Rakes

כאן כבר אי אפשר היה ליפול. יש להם שני שירים שאני אוהב, הם שרו אותם די מוקדם וכך יכולנו להמשיך להופעה הבאה די מהר.

בהופעה יכולתי להתרשם מהמניירות הג'רוויס קוקריות בגוף של יוני בלוך של הסולן, הלאה.

Black Mountain

סגנון השירה של בלאק מאונטיין מזכיר לי את סגנון השירה של היהודים. במונחים כלליים יותר, הייתי מגדיר את הסגנון הזה כאובר ריאקשן פלגמטי. מלבד הפגם המאוד משמעותי הזה, מדובר בלהקה מצויינת עם שירים נהדרים.

ההופעה הזו גרמה לי להרהר באופני הקליטה אצלי של שירים חדשים בעידן השעתוק הדיגיטלי. כיום, בניגוד לעבר, אני מאזין למוזיקה שהורדתי בהתאם להמלצות באינטרנט בעיקר. לרוב אין לי מושג איך נראית הלהקה שאני מוריד, מהיכן היא בעולם, אני לא יודע איזה שירים שלה הם השירים הפופולריים ואני צופה בקליפים לעתים ממש נדירות. כלומר, ההאזנה שלי היא יחסית נייטראלית ויותר "טהורה". אני לא יודע איך זה עובד אצל אחרים, אבל אני מתרשם שאחרת. אני מציין את זה כי היה מעניין (אך לא מפתיע) לראות איך אחרי השיר האהוב עלי של בלאק מאונטיין החלו אנשים לנטוש בהמוניהם את ההופעה ולעבור להופעה הבאה.

Blonde Redhead

ל"ס אוהב את הלהקה הזו הרבה יותר ממני. הוא חושב שהאלבומים הראשונים שלהם מצויינים, אני מסוייג. הרבה חושבים שבאלבום האחרון שלהם הם מזייפים, בעיני הוא בסדר. נדמה לי שדווקא באלבומים האחרונים הזמרת שלהם התחילה להכיר במגבלותיה הקוליות. תמיד היו להם שירים טובים, אבל הם אף פעם לא היו להקה גדולה.

אחרי השיר הראשון:

ל"ס: זה נשמע יותר מדי טוב. נראה לי שמישהו לחץ שם על הפלייבק.

אחרי שמונה שירים: אני הייתי מרוצה מהביצוע של שישה מתוכם, ל"ס של ארבעה.

לא: אל תיעלב, אבל יש לך סף גירוי של זונת רחוב. איך זה יכול להיות שאני נהנה יותר מההופעה?

ל"ס: כי יש לי סף גירוי של זונת רחוב.

The Fall

לא: לגבי הפול, הם היו טובים בשנות השמונים, אבל אין לי מושג מה הם עשו מאז 1990.

ל"ס: מתי יצא telephone thing?

לא: 1990.

ל"ס: אז אין לי מושג מה הם עשו לפני 1990 ולא אחרי 1990.

הדבר הכי מבאס בפסטיבל היה שיבוץ ההופעות סביב ההופעה של ספיריטואלייזד. הפסדתי בגללו שתיים וחצי הופעות (Beirut, Band of Horses וחצי מהפול).

על הפול כבר יצא לי לכתוב כאן בבלוג, כך שאין טעם להרחיב את הדיבור עליהם שוב בשל הופעה שאפילו לא ממש צפיתי בה.

בתחילת ההופעה עלו כל חברי הלהקה מלבד מארק אי סמית, המוח שמאחוריה, והתחילו לשיר את השיר הראשון. הקהל היה מאוד מופתע, אם לשפוט עפ"י עצמי. כעבור חצי שיר הוא עלה לבמה לקול תשואות ואנחות הרווחה של הקהל. (כדי להבין את המשמעות של הפיסקה האחרונה מומלץ לקרוא כאן, זה מאוד משעשע. הסבר קצר לעצלנים: במהלך שלושים שנות קיום הפול הוחלפו בה כמה עשרות נגנים. החבר היחיד שתמיד היה בה ותמיד היה המנהיג הוא מארק אי סמית. יש ציטוט מפורסם שלו לפיו "גם אם ננגן רק אני והסבתא שלכם בבונגוס, זה עדיין תהיה הפול").

Spiritualized

הידיעה על ההופעה הזו היתה נקודת ההתחלה של תגובת השרשרת שסופה (עבורכם) בפוסט הזה. מזה עשור בערך, החלום שלי הוא לראות אותם מופיעים.

למעשה, לא כל הלהקה הופיעה. זו היתה הופעה אקוסטית, ולבמה עלו ג'ייסון פירס, האיש שמאחורי הלהקה, קלידן, שלוש זמרות גוספל ורביעיית כלי מיתר. ההרכב הנ"ל הכתיב גם את אופי השירים – המנונים דתיים, תפילות נחמה ויאוש, אהבה וקריאה לעזרה. זה עשוי להישמע מרתיע למי שלא מכיר, ואני מודה שכל עניין הדת, אצל ספיריטואלייזד כמו גם אצל שאר הולכי השתיים בעבר ובהווה, לא עושה עלי רושם. העניין הוא, שפירס הוא כנראה מלחין הרוק הכי מעניין והכי טוב שפועל בעשרים השנים האחרונות (ההגזמה הזאת על אחריותי בלבד, אבל אני עומד מאחוריה).

ההופעה היתה מרגשת. היו לי ציפיות גבוהות והן התממשו. הוא שר בהופעה חמישה שירים חדשים, ארבעה מתוכם היו משובחים. לא ידוע לי אם השירים האלה עתידים להופיע באלבום חדש או אם מתוכנן אלבום כזה בקרוב, פירס לא טרח לתקשר עם הקהל (ואני זוקף זאת לזכותו), אם כן, כנראה שמדובר ב(עוד) אלבום שיהיה יצירת מופת.  

Maximo Park

ע"ע the rakes.

Modest Mouse

נדמה לי שההופעה של העכבר הצנוע היתה אירוע משונה. הם להקה די ותיקה, הוציאו אלבומים כבר לפני עשור, תמיד היו להם שירים טובים – שירי אינדי קצביים וקופצניים – אם כי דומים למדי האחד לשני. באלבום הקודם הם התחילו להצליח, באלבום הנוכחי הם כבר טיפסו לצמרת מצעד המכירות האמריקאי. כנראה שכשנקבעה ההופעה הזאת, הם עדיין לא כבשו את המצעד האמריקאי, האפשרות היחידה שיכולה להסביר מדוע היקצו להם במה קטנה יחסית.

בקיצור, מצב העניינים, אותו בחרתי להגדיר באופן משונה משהו בתואר "משונה", לא אפשר להתקרב לבמה מרוב צפיפות, אפילו לא לראות אותה מרחוק. כך מצאנו עצמנו ישובים על גבעה, מתחתינו עשב צהבהב, שאמור להיות תחליף לדשא, שמעולם לא ראיתי כמותו בארץ ואת שדה הראיה שלנו מכסה עץ.

לפחות יכולתי להתנחם בהרגשת עליונות מוסרית ואסתטית בכל פעם שבחרו לנגן שיר ישן, מהאלבומים הנידחים שלהם, שרוב הקהל נראה פחות נלהב מהם. מהפריבילגיות הקטנות וחסרות המשמעות שניתנות למי שליווה להקה במשך עשור שחון, לפני שכל העולם גילה אותה.

Girls against Boys

אם היו מספרים לי לפני עשור שאראה את gvsb בהופעה יום אחד, היו עושים לי את היום. אבל דברים השתנו מאז.

נמשיך לרגע מפתיל המחשבה שהתחלתי עם הבלאק מאונטיין. את הלהקה הזו היכרתי בעיקר דרך קריאת עיתוני מוזיקה בתקופה שלאחר הצבא. בהתחלה לא ידעתי איך הם נשמעים, אבל ידעתי עליהם הרבה דברים אחרים. היה להם גימיק, שני באסיסטים. הם היו קולים, מסתובבים במקומות המעניינים, עושים דברים מגניבים, אומרים את הדברים הנכונים לעיתונאים (כלומר, אומרים את הדברים הנכונים בעיני ילד בן 22 נוח להתרשם, שחושב שמשהו טוב נמצא מעבר לפינה, רק לא ברור איזו פינה ואיך מגיעים אליה). ידעתי איך הם נראים, ידעתי מהיכן הם, ממי הם מושפעים (the fall בעיקר).

מתישהו הצלחתי אפילו להתוודע באופן חלקי למוזיקה, וכשאני משחזר מה היה שם, אני נזכר שמלבד כמה הברקות בודדות ובאמת מרשימות, היתה שם שממה, אבל הרשיתי לעצמי להדחיק את זה ובמקום, להתפעל מההברקות.

אז עכשיו אני יושב וצופה בהם ולא מבין. לא מבין מה כל כך אהבתי בהם פעם, לא מבין למה הם מרשים לעצמם להרוס לי את האוזניים עם כל הרעש הדלוח שהם מייצרים, לא מבין מה העוויתות המגוחכות שלהם על הבמה, לא מבין למה הם לא מתמקדים בהברקות ומתעקשים לנגן את הקש והגבבה. בעיקר לא מבין למה אני יושב שם וטורח לשמוע את כל זה.

Low

שלישיית מורמונים נחמדים מיוטה. נחמדים. משעממים כאלה, נורא שקטים. מבקרי מוזיקה נשפכים מהם, אבל אני מעולם לא הצלחתי להבין. איתרתי שיר טוב שלהם פה ושם, אבל בסה"כ, הם משעממים, השירים שלהם משעממים, ההופעה שלהם היתה משעממת ואפילו השהיה במחיצתם של חבורת ילדים אנגלים שיכורים שבטעות שפכו עלי בירה לא הפיחה בה חיים.

Built to Spill

הופעה מצויינת. לא ברור למה הם בחרו לנגן שירים מכמה אלבומים ולא התמקדו באלבום האחרון שלהם, כפי שעשו רוב הלהקות בפסטיבל, אבל הבחירה היתה מוצלחת, כי האלבום האחרון שלהם בינוני ובעברם יש ערימה של שירים טובים.

לסולן יש טיק מעצבן ברגליים כשהוא מנגן והיו להם בעיות סאונד (גיטרה אחת היתה מושבתת חלק ניכר מההופעה). מעבר להתקטננויות, פשוט הופעה מצויינת.

Oakley Hall

להקת אלט קאנטרי.

הם חדשים, צנועים, אלמוניים יחסית וממש לא רעים. אחרי ההופעה ראיתי אותם מצטרפים לקהל ומדברים בהתרגשות עם חברים שכנראה באו לראות אותם מופיעים או משהו כזה. זה נחמד.

בין הופעות

הילד הזה ישב כמה שורות לפנינו ולבש חולצה של הפסטיבל משנה שעברה. בין ההופעה של אוקלי להול לאפלז אין סטריאו צילמתי אותו ועשינו זום אין כדי לראות מי הופיע בשנה שעברה. גם אז היה אחלה פסטיבל.

The Apples in Stereo

ל"ס: (מצביע על אדם מזוקן וקירח שנמצא על הבמה ורוכן על מגבר של גיטרה) מי זה הפקיד הזה?

לא: (מצביע על אותו אחד) ההוא שם?

ל"ס: כן.

לא: זה הסולן.

בסופו של דבר גם ל"ס מודה שהוא לא בדיוק פקיד, ואפילו מבקש מכם לשים לב לסנדלי אצבע שלו.

הם פסיכדליים, שמחים וקופצניים. יש אנשים שהיו פוסלים אותם רק בעבור התכונות הללו. בנוסף לכך, התקשורת של הפקיד עם הקהל היא על בסיס נדנודים. אני מחבב אותם, כי יש להם כמה שירים מצויינים.

The Long Blondes

רציתי לראות, בין השאר, אם הן לונג ואם הן בלונדס. רציתי לראות אם הן הן או הם. התשובות הן: קשה לדעת, לא, הם.

אחרי חצי שיר:

ל"ס: לא נעים לי לקטול אחרי חצי שיר.

אחרי שיר אחד:

ל"ס: הם נשמעים בדיוק כמו שלהקת בנות אנגלית אמורה להישמע. חיקוי של בלונדי.

אני יכול להוסיף לביקורת, שגם מהאזנה לאלבום, הנגינה שלהם חסרת השראה, מלבד בשיר אחד. ובכל זאת, אני נהניתי מהן, גם בהופעה וגם באלבום, והסיבה לכך היא הסולנית. הקול שלה הוא בדיוק הדבר הנכון במקום ובזמן הנכונים. זה חשוב. כשם שהסולנית של בלונד רדהד החריבה להם שירים בעבר, הסולנית כאן מצילה להם כמה שירים. במהלך מתוחכם לשימור מעמדם ההיסטורי, הם בחרו לשיר את שני השירים הכי טובים שלהם בסוף, וזה יצר רושם בתודעה (לפחות בשלנו) שצפינו בהופעה טובה מכפי שהיתה באמת.

Robyn Hitchcock

ההופעה המפתיעה של הפסטיבל. היצ'קוק פעיל כבר כמעט שלושים שנה ובאמתחתו שירים נפלאים רבים. אין לו קאמבקים, הוא משחרר אלבומים בעקביות וברציפות ותמיד איכשהו נשאר בצד. אז למה ההפתעה, בעצם? אני חושב שציפיתי לזמר נטול כריזמה ואני שמח שטעיתי. זו היתה ההופעה הטובה בפסטיבל (מלבד ספיריטואלייזד). בחירת השירים היתה מוצלחת, הביצוע שלהם היה מהנה ושנינו ישבנו מרותקים לבמה. אפילו ל"ס, שלא הכיר אותו קודם.

בין הופעות

רק כדי שאהיה בטוח שהתמונה מובנת. היא חשוכה כי היא צולמה בחושך, כן?

The Good, The Bad & The Queen

הסאונד בהופעה היה חלש. ישבנו מאחור ושמענו את ההופעה מהבמה שנמצאה הרבה מאחורינו. התקדמנו ונדחקנו אל הקהל, ועדיין לא שמענו את gbq באופן בלעדי. הלהקה אמנם חדשה, אבל היא סופרגרופ של אנשים שחלקם הופיעו על במות כבר לפני שלושים שנה. הם אמורים להיות מנוסים, לא כאלה שסאונדמן עצלן יכול למרוח. לא יכלו לדאוג לסאונד נורמלי לעצמם? ומה החיוכים הזחוחים שדיימון אלברן, הסולן, מפזר לכל עבר?

היתה יכולה להיות הופעה טובה, אולי אפילו היתה, לא הצלחנו לשמוע.

Sonic Youth performing Daydream Nation

מה יש לומר, אחת הלהקות האהובות עלי מבצעת את אחד האלבומים החביבים עלי. גן עדן. ראיתי אותם כשהופיעו בת"א, ב- 96. גם אז הם היו מעולים, גם עכשיו.

על הבמה יש פסל של נר, כמו הנר בציור של גרהארד ריכטר שמופיע על עטיפת האלבום. בהדרן עולה לנגן איתם מארק אייבולד, לשעבר מפייבמנט (וגם מ- free kitten, להקה שכללה אותו ואת קים גורדון מסוניק יות והוציאה אלבום אחד, די זניח).

התעלות. עבור רגעים כאלה שווה לחיות.

Buzzcocks

אם בתחילת שנות הששים הביטלס היו "האינטלקטואלים", הסטונס היו "הילדים הרעים" והקינקס היו "הבריטים המקצועיים", נדמה שהמקבילות שלהן בדור המייסדים של הפאנק האנגלי היו הקלאש, הסקס פיסטולס והבאזקוקס, בהתאמה.

יש לבאזקוקס איזו אלגנטיות בריטית שקשה לי להגדיר במדויק, אבל היא השורש האנגלופיליות שבי. תערובת של הומור חסר רחמים, כולל אירוניה עצמית, שליימזליות, טוב לב בסיסי, פשטות מפוכחת, כבוד למסורת מפוארת.

מבין שלוש להקות הפאנק שהוזכרו, הבאזקוקס היא האהובה עלי. היו לי ציפיות מההופעה. אלא שהבאזקוקס לא באו לנגן מוזיקה, הם באו להופעת פאנק, כמו בימים הטובים. בהופעת פאנק לא צריך לנגן כמו שצריך, מספיק לעשות רעש שמזכיר במשהו את השיר. לא צריך להיות מרוכזים, לא שיכורים, צריך לזרוק סיסמאות נבובות, כאילו חתרניות, בין השירים. פאק MTV, הם מרעילים את הנשמה וזה.

אכזבה. אני אחיה איתה, אני רק מקווה בשבילם שזו לא איזו פאזה שבה הם מנסים להוכיח, בגיל 50, שדבר לא אבד להם מהתקופה בה היו בני 20 – אנרגיה חתרנית, להט ניהיליסטי וכו'.

Wilco

ההופעה האחרונה.

האלבום האחרון שלהם אינו מציג אותם בשיאם, השניים שקדמו לו כן. הם ניגנו שירים משלושתם. חבל שהם לא ניגנו קצת מהקאנטרי שאפיין את האלבומים הראשונים שלהם, אם כי זה היה צפוי. בדומה לסוניק יות, מדובר בלהקה ותיקה ומנוסה עם שירים מצויינים. רק נשאר להאזין וליהנות.