זה התחיל בפוסט הקודם. זה תמיד מתחיל בפוסט הקודם.
אתה כותב פוסט, משגר אותו באקט של כריתת עץ ביער נטוש ומרגיש שמילאת את חובתך לאנושות בשבוע הקרוב. אתה כבר אפילו לא מצטער שזו התחושה שלך, כי כבר מזמן השלמת עם הצורך, או אם להיות כן, השכנוע העצמי בצורך, להביע את דעתך ולבטא את כשרונך, שעל אף שהוענק לך בקמצנות מה, אין בלתו.
אז עובר שבוע. שד הגרפוניה מתחיל לדרוש את שלו, אבל אין לך במה להזין אותו. אתה קורא כתבות בעיתונים, הן משעשעות אותך, מעניינות אותך, מותירות אותך אדיש, לועגות לך, מייאשות אותך, מדכאות אותך, מעצבנות אותך, מפחידות אותך. אתה מחבר שני משפטים בראש + פואנטה בלתי מנוסחת ומבטיח לעצמך לחזור אליהם כשתהיה בבית, ליד מחשב, אל ניניו יישן ולא יתחשק לך לשחק כדורגל. אתה שוכח אחרי שעה.
עובר עוד שבוע מנוקד במחשבות פרודוקטיביות שמיתרגמות ללא כלום. אתה מתחיל להתרגל למחשבה שאולי הפעם הכנעת סופית את השד. זה לא משמח במיוחד, אבל יכול להיות נוח. אתה נכנס לבלוג בלי סיבה מיוחדת, סתם לראות. ומגלה שבשבוע שלא נכנסת נכנסו הרבה אנשים אחרים. אבל אתה לא בטוח כי אף אחד לא הגיב ואתה לא בטוח שאתה זוכר את המונה ובכל מקרה אתה לא מבין למה.
השד חוזר בתחפושת של זונת רייטינג, אבל מה תעשה איתו. אתה מאזין למוזיקה. אין לך שום דבר מעניין להגיד על זה. למעט מאוד אנשים יש. אבל בכל פעם שרצף של תווים חודר את מעטה הספקנות, אתה מרגיש שאתה יכול, אתה מרגיש שאתה טוב, אתה מרגיש שהעולם טוב. אבל זה כמו התמכרות. לא כמו. ברגע שנגמר השיר הכל חוזר לקדמותו.
עובר עוד שבוע. שכחת מהכל. ואז פתאום נזכרת במשהו. אתה מרוקן הכל מהר לקובץ וורד. אתה קורא הכל מחדש והמחשבה היחידה שעולה בדעתך היא למה מי אתה חושב שאתה, ג'יי מקינרני, שאתה כותב פוסטים בגוף שני?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
