המילים, לאן הן לקחו אותי?

אני לא באמת עצלן, אני חושב לעצמי. אני רק שונא לעשות את כל הדברים שאני עושה ואוהב לעשות דברים שאני לא עושה, כי אף אחד לא מוכן (עדיין) לשלם לי עליהם או כי אין לי זמן, כי את הדברים שאני שונא לעשות אני חייב (כרגע) לעשות והם לא מותירים לי זמן לעשות את הדברים שאני אוהב לעשות אבל לא עושה, כי אני לא חייב לעשות.

מדי שנה, כשחג הכלובים והשבוע חופש שמגיע יחד איתו מכריזים על בואם, אני מתחיל לחשוב על דברים שאני רוצה לעשות ועכשיו גם יהיה לי זמן לעשות. למשל, הספר עם הטיפים לאקסל שהבטחתי לעצמי לעבור עליו כדי שאולי אהיה מיומן יותר בעבודה וככה יהיה לי יותר זמן לגלוש באינטרנט על חשבון העבודה. או הספר ההוא שרציתי לתרגם קטעים ממנו ואולי פעם, אם ייצא משהו שאהיה מרוצה ממנו, אפרסם בבלוג. או הבלוג עצמו –לכתוב איזה פוסט או שניים על... לכתוב פוסט או שניים, נו. או ללמוד ספרדית מהאתר ההוא, כי המחנכת של כיתה ו' אמרה פעם לאמא שלי שיש לי כשרון לשפות, ומאז אני מאמין לה כי אני רוצה להאמין לה, למרות שמעולם לא היתה לזה עדות במציאות, כלומר, ביקום שמחוץ לתודעה של אמא שלי, שלי או של המחנכת שלי מכיתה ו' ואפילו בפסיכומטרי קיבלתי במתימטיקה ובעברית בדיוק אותו ציון ובאנגלית שתי נקודות פחות, וכי ההיא שהלכתי איתה פעם, לפני הרבה שנים, למסיבת פורים אחת שבמהלכה השתכרתי ונרדמתי על שיח עד הבוקר למדה ספרדית ואמרה לי שזה קל. ויש עוד תוכניות.

וכשמגיע החג הזמן נשרף. יש ארוחות חג, ויש נסיעות לארוחות חג, ויש ילד שאמנם כיף להיות איתו (חוץ מכשהוא מנסה לתלוש את העיניים שלי ואז אני נזכר שאולי כבר מזמן לא גזזנו לו ציפורניים), אבל הוא לא מאפשר להתקדם במימוש התוכניות. יש גם הרבה זמן פנוי, אבל איכשהו, הדבר היחיד שעשיתי בו זה לשחק civilization . אז אחרי הרבה שעות של משחק בתור גרמניה, אחרי ששיחקתי כמו מניאק – מעכתי את כל היריבים החלשים – נשארתי מפגר טכנולוגית, כי בזבזתי את כל האנרגיה על מלחמות, ורק עם יריבים חזקים שלא סומכים עלי כי הם חושבים שאני רק מחפש לנצל אותם. בקיצור, המשחק לא הולך לשום מקום. מזכיר את הפוסט הזה קצת. אני באמת עצלן.