ממשיכים להתריס
הסיפור הזה הוא על ילד חביב, תלמיד בית ספר מצטיין, נחמד, חברותי, אוהב את החיים והחיים אוהבים אותו. מוריס שמו והוא בעל הערכה עצמית גבוהה, ובצדק. כולם יעידו שיש לו אחלה של אופי וגם לא קרה שהתלוננו על החיצוניות שלו בעבר, מהסיבה הפשוטה שאין על מה להתלונן.
-"אתה יודע, אף פעם לא שמתי לב שיש לך ריסים כל כך ארוכים", אמר לו חברו הטוב של מוריס שפגש בו בדרך לכיתת הלימוד.
-" אממ תודה, אני מניח", השיב לו מוריס.
-"לא, ברצינות. ממש ממש ארוכים. אני די המום מעצמי איך לא שמתי לב אליהם עד עכשיו." המשיך.
- " פעם ראשונה שאומרים לי דבר הזוי שכזה", אמר מוריס וצחקק, " טוב נו, מספיק עם השטויות בו נעלה לכיתה".
המורה כבר נכנסה לכיתה והתחילה ללמד. מוריס היה עסוק בלהקשיב למורה ולרשום את מה שהיא אומרת כשחברו לשולחן ביקש ממנו מחק. כיוון שהיה מרוכז מדי בדברי המורה, מוריס כלל לא שם לב אליו, לפחות עד מתי שהחבר התחיל לנפנף לו עם היד מול הפרצוף, בשביל קצת תשומת לב.
- "אווץ'!" התלונן התלמיד שנופף בידו." אני חושב שכמה ריסים שלך דקרו לי את היד כרגע.
שזה די מוזר בהתחשב בעובדה שנופפתי די רחוק מהפרצוף שלך".
- "נו באמת גם אתה מתחיל עם השטויות האלה?" שאל מוריס.
-" אני רציני, נדקרתי מהריסים שלך. עכשיו כשאני מסתכל עליהם אני המום מעצמי איך לא שמתי לב שיש לך ריסים כאלה ארוכים".
- "מה יש לכם היום?" תהה מוריס, "הריסים שלי בגודל נורמאלי לחלוטין. בכל מקרה, מה רצית?"
- "מחק".
- "אז קח לי מהקלמר ותן לי ללמוד".
- "לא יכול".
- "למה?"
- "הפרצוף שלך מופנה לעבר הקלמר ואני מפחד שהריסים שלך יתקפו אותי שוב" צחק החבר.
מוריס חייך.
באותו שיעור מוריס ענה כמעט על כל שאלה שהמורה שאלה. המורה פנתה אליו בסוף השיעור וביקשה ממנו לבוא איתה אל חדר המורים.
"בוא אחריי מוריס", אמרה המורה והוסיפה "דע לך שהתרשמתי רבות מהידע הרב שאתה מפגין ואני רוצה להמליץ עליך למנהלת כתלמיד מצטיין".
מוריס הודה לה.
לאחר שהם נכנסו לחדר מורים, המורה נכנסה אל תוך עוד חדר, רק פנימי יותר, אל חדר המנהלת, ואילו מוריס חיכה בחוץ והתיישב על כיסא פנוי. לידו חיכו עוד כעשרה תלמידם לגזר דינם על אי אילו בעיות שעשו.
המנהלת והמורה של מוריס יצאו אל מחוץ לחדר המנהלת והמשיכו לדבר אחת עם השנייה. מוריס ניסה להאזין להם.
" איפה התלמיד המצטיין שהבאת?", שאלה המנהלת את מורתו של מוריס.
" הנה הוא שם בין הילדים", אמרה המורה, "נו, זה עם הריסים", הוסיפה בלחש.
" זה עם הריסים?! אה כן, הנה, אי אפשר לפספס אותו. אני אגש אליו", לחשה המנהלת חזרה.
המנהלת הלכה לכיוונו של מוריס שהספיק להאדים ממה שכרגע שמע, הושיטה את ידה אל כיוונו של מוריס ופתחה במילים " שמעתי שאתה תלמיד מצטיין ועל כן אני שמחה להודיע לך שבסוף השנה אתה תקבל תעודת הצטיינות אם תמשיך כך. כל הכבוד לך ריסריס".
- "תודה, וזה מוריס", אמר ולחץ את ידה של המנהלת.
- " כן, לונג-ריס, זה מה שאמרתי", הצטדקה המנהלת ופנתה חזרה לחדרה.
יום הלימודים נגמר סוף סוף. היה זה יום קשה בשביל מוריס, הוא כבר התחיל להאמין לכולם בקשר לריסים שלו. בדרכו חזרה מבית הספר הוא אף בדק בכל חלון של מכונית אפשרית אשר עבר על ידה את ריסיו בהשתקפות פרצופו, כאשר תמיד ראה ריסים באורך נורמאלי לחלוטין.
אחרי שנרגע קצת והבין שיש משהו לא בסדר עם אותם האנשים שהחליטו יום בהיר אחד שיש לו ריסים ארוכים, החליט ללכת לחנות הקרובה ולקנות ברד, לפצות את עצמו טיפה עם איזה משהו מתוק אחרי היום המוזר הזה.
" תן ברד לילד עם הריסים הארוכים להחריד!", צעק המוכר אל עבר איזה נער שעובד אצלו לאחר שמוריס ביקש ברד. מה שלא כל כך שיפר את מצב רוחו של מוריס.
מוריס שתה מהברד תוך כדי הליכה לכיוון ביתו. "כולם השתגעו היום!" חשב לעצמו והתחיל לשקוע ברחמים עצמיים. יום מחורבן כמו זה מזמן לא היה לו. הוא פשוט לא האמין איך יכולים ריסים בגודל נורמאלי לחלוטין להציק לו כל כך. גם לו היו לו ריסים ארוכים כל כך כפי שטוענים, על אף שאין לו, המשיך לחשוב לעצמו, למה חייבים להציק לו עם זה שוב ושוב? מימיו הוא לא נתקל במצבים מוזרים כל כך כפי שהיו לו היום, זה בטוח.
"מוריס", קראה לו ילדה מכיתתו שהלכה אחריו.
מוריס הסתובב בבת אחת לראות מי זו.
"אתה משוגע?", נבהלה, "אל תסתובב בפתאומיות כזו, אתה עוד עלול להוציא למישהו עין עם הריסים האלה".
"מה את רוצה?", התייאש מוריס.
"אה, סתם, שמעתי שאתה עומד לקבל תעודת הצטיינות ורציתי לומר לך כל הכבוד", אמרה בחן.
"הם יכולים לדחוף את התעודת הצטיינות הזאת את יודעת לאיפה!", רתח מוריס, "עכשיו עזבי אותי לנפשי", אמר והגביר את צעדיו.
"רגע מוריס, עוד משהו!"
"מה?" שאל מוריס בעצבים.
"אכפת לך ללוות אותי עד לבית?" שאלה.
"כן! אכפת לי! תסתדרי לבד" אמר מוריס, על אף שמאז ומתמיד חיבב את אותה הילדה באופן מיוחד.
"נו... רק לעשות לי קצת צל עם הריסים שלך עד לבית. בבקשה" ניסתה שוב.
מוריס התעלם והמשיך ללכת.
"טוב לא צריך טובות! שתדע לך שאתה יכול לשכוח מתעודת ההצטיינות אחרי שאני אספר למורה לאן היא יכולה לדחוף אותה לפי גרסתך" צעקה לו מרחוק ברוגז.
למוריס כבר לא היה אכפת.
עוד הליכה קצרה ומוריס כבר היה בבית שלו. הוא כבר בא להיכנס לבניין, עד שקלט שני ילדים קטנים ממנו מסתכלים עליו, בוחנים אותו, בעיקר את אזור עיניו, וכל זה עם פה פתוח לרווחה.
"אולי מספיק כבר???" תקף אותם מוריס "נמאס מהטמטום המתמשך הזה שבו כולם טוענים שיש לי ריסים ארוכים. אין לי ריסים ארוכים, על אף שבמשך היום ההזוי הזה אנשים שונים טענו שוב ושוב שיש לי ואני עוד התחלתי להאמין להם, ברוב טיפשותי. נכון לעכשיו אני מוצא את עצמי בלי אף חבר אמיתי, רק חולעירות שמקיפים אותי וצוחקים עלי, אבל זה לא נגמר כאן, גם הרסתי לגמרי את מה שיכל להתפתח עם הילדה שחיבבתי, ובנוסף לכל הולכים לקחת לי את תעודת ההצטיינות שמגיעה לי.
והנה אני כאן, מושפל עד אפר, שופך את כל מה שיש לי על הלב בפני שני ילדים מוגבלים שאין להם מה לעשות חוץ מלבהות בריסים באורך הגיוני לחלוטין של אחרים. איזה יום חרא, יום חרא תודות לחבורה של מטומטמים שהקיפה אותי במשך היום הזה והכניסה במשך כל היום בדיחות על הריסים הנורמאלים והמחורבנים שלי.
עכשיו תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב, תוציאו את החיידק הזה מהראש המעוות שלכם ובמקומו תכניסו טוב טוב לראש הפצפון שלכם את העובדה שהריסים שלי הם בסדר גמור! ברור?"
לאחר כמה שניות של בהייה ומבטים ששלחו שני הילדים אחד אל השני וחזרה אל מוריס, אחד הילדים פנה למוריס בשאלה "סלח לי, אמרת משהו?" ואז המשיך "פשוט לא ממש הקשבתי כיוון שהייתי עסוק בלבהות בריסים הכבירים שלך".
"כן, גם אני", הוסיף הילד השני, "מה אמרת לפני "ברור?"?".
"אעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע!!!" צרח מוריס בכל כוחו והתעורר במכה מחלום הבלהות הנורא. מוריס, שעוד לא הספיק לעכל מה קרה בדיוק ולהבין שהכל היה רק חלום ולא יותר, הגיב בבת אחת להתעוררות הפתאומית בתנועה חדה הצידה ונפל מהמיטה כאשר פרצופו לכיוון הרצפה, מכה די כואבת אם להתחשב בעובדה שישן על המיטה העליונה במיטת הקומתיים שהייתה בחדרו.
למזלו הרב של מוריס לא נגרם שום נזק לפרצופו תודות לריסיו הארוכים שריככו את המכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
