אכן שבוע עמוס עבר עלי, כל כך עמוס שאין לי כוח להדליק את הסיגריה לעשן כדי לנוח.
לכל אחד יש שבוע קשה. יש את אלה עם "סיפורי השבוע הקשה" שלהם שפשוט מדכאים אותך:
"כן, כל היום אני עובד כמו חמור רץ מפה לשם ומשם לשם ומשם לשם שליד פה עם ההוא שמשם הקודם הקודם"
אבל עלי עבר שבוע..שבוע לתפארת מדינת ישראל.
אכן אני בתקופת בגרויות ואמורים ללמוד להן - זה בתיאוריה, כמובן. במעשי זה לא כך.
חבורה הזויה של אנשים הזויים אנו, יוצאים לים מעט מסטולים ושותים בירה קרה על החוף.
מה כבר אפשר לבקשר מה זה?
שוכב, ומסתלבט בכיף על החוף.. אחח איזו דרך לפתוח את היום.
בלי שום מושג אתה פתאום מוצא את עצמך הולך ברגל 10 ק"מ מאיזו התנחלות בגלל שלא הצלחת לתפוס טרמפ' ב3 בלילה כשאתה חולף על פני כפרים ערביים..
לבסוף עוצר לך מישהו נחמד עם מזדאה 6 חדשה ולבנה כמו הירח, שומע משינה - "דני" אח.. זה טוב אבל לא נעים להיכנס
לאוטו בדיוק בשורה של השיר: " ..הוא הבריח קוקאין..." הייתה לי צמרמורת של "די.., זה מפליל מידי עכשיו..איזה תיזמון, שיט"
מגיע לעיר מרוצה מהניצחון שלך, אכן כבוד. הצלחת להגיע בכוחות עצמך מאיזו התנחלות. "כן" אתה נאנח. זה חתיכת ניצחון,
כל הכבוד ילדון וכעת נעבור לפרס. אתה מוציא סיגרה ומדליק אותה בתחושה הטובה ביותר, כאילו הרווחת אותה, כאילו אתה זה שגידל את הטבק לצד שדות כותנה שבהם עבדו עבדים שחורים.
עכשיו, אחרי הסגריה, אתה מחפש את הריגוש הבא. הגוף שלך זועק לאדרנלין ולסמים.
מתחיל להלך לכיוון מרכז העיר לפגוש חברים ובדרך אתה חושב ומתכנן כבר מהלכים מאיפה להשיג חום.
מריץ את כל הכיוונים וחושב איזה מנפק יותר ואיזה לא דופק ומי משיג לך יותר מהר..
פוגש את החבר'ה כשלהם חדשה טובה יש לספר לך. השגנו. אאוריקה.
מתנחלים באיזה בית ריק של חבר ומתחילים לעשן. קטעים רצים מה אפשר להגיד.
כולם מצחיקים. (אל תגידו שאני מנוער שוליים או החברים אלא פשוט יש בחברה הישראלית תפיסה כל כך שגויה ומלאת בורות לגבי הדברים האלה שעמותות כמו "אלסם" ועוד מנצלות על מנת ליצור שטיפת מוח בעזרת טכניקות תעמולה של הפחדה שלא היו מביישות את גבלס.)
*עכשיו כשאני עובר על הפסוט בזמן הכתיבה אני מגלה שכבר ממזמן אבדתי את רצף העלילה ואת הכיוון שאליו רציתי להוביל את הפוסט.., אז נשאיר ככה. "עבודה לא גמורה".
תמיד היצירת הלא גמורות הן מתגלות בעתיד כיפות והמדהימות ביותר.
גבר מת מהלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
