כשלא עושים סקס - עושים אלכוהול

אני איש רגיל. אני כמעט כמו כולם, לא מיוחד במיוחד ולא שונה במיוחד.

חשבתי ש"יש לי את זה". חשבתי ש"אני יכול". חשבתי "אין, זה תפור עליי".

חשבתי התשובה 'ברכותיינו, התקבלת' היא האופצייה היחידה בשבילי, אין שום תשובה אחרת.

טעיתי.

לא התקבלתי.

לא התקבלתי למקום שכל כך רציתי, חלמתי עליו, נשמתי אותו, ראיתו אותו ושאני בא מהעולם שלו.

לא התקבלתי לקורס חובלים.

קרוב לחצי שנה אני משרת בחיל הים ודווקא אני - זה שבא מהחיל עצמו, שנושם ומרגיש את הים לא התקבל.

כל דבר שעשיתי במשך החודש האחרון לקראת הגיבוש בא מהרצון להתקבל לקורס היוקרתי הזה.

עכשיו כשלא התקבלתי משהו נשבר אצלי.

בהתחלה זו הייתה תחושה עמוקה וחזקה של אכזבה עצמית ושל הקרובים לי שהאמינו בי כל כך שאני אעבור.

זה היה מעורב עם תחושה של 'פיספוס' , איך איבדתי את ההזדמנות הזו להצליח ולמצות את הפוטנציאל שטמון בי.

מה אני אעשה עם כל הרצון שנשאר בי לתרום יותר מסתם חפ"ש בספינה. לתת מעצמי יותר מ3 שנים למדינה.

אני רוצה לתת עצמי יותר!

אני יודע שאני יכול !

אני יודע שאני רוצה לתת יותר!

אני יודע שאני מתאים !

אבל אני לא יודע למה לא התקבלתי.

למה?

אבל התחושות האלה מעט קיבלו פרופורצייה ועכשיו יש מעיין תחושה של 'איבוד דרך', הרי במשך חודש שלם הכנתי את

עצמי פיזית ומנטלית לגיבוש ובמשך של השירות שלי ידעתי שיש בפניי מטרה ועלי להגיע לשם ולעבור.

ועכשיו לא עומדת בפניי כל מטרה. אני מרגיש חסר דרך, אין לי נתיב. אין לי 'משהו' מוגדר שאני רוצה להשיג.

אני לא יודע מה 'לעשות' עם כל הרגשות ורצונות שיש לי ושהובילו אותי לעבר המטרה שפיספסתי.

אני מרגיש כאילו אני נמרח על משטח אינסופי.

אין לי מטרה.

אין לי לשם מה להשקיע את כל מה שיש לי.

אין למעשים שלי הגדרה ותכלית אמיתי.

אני אבוד.

איבדתי דרך.