הפוסט האחרון שלי היכה גלים בכל הבלוגספירה. 

שום דבר לא השתנה פה. כמו דירה של איזה דודה שלא התחדשה 20 שנה. כך מאז שחבוט מכר ב2005 כמדומני, כמעט עשור, שום שינוי באתר.

רוב השכנים עזבו, רוב הקוראים עזבו.

ההתמכרות נותרה: לבוא לבדוק מי הגיב, מה אמר, להגיב חזרה. סמיילי. חיבוק. 

צץ הפייסבוק וזה כבר לא עדכני פה אפשר בפייס אבל יש מי שמתעקש.

רק מה, אין לי קוראים. ולו גם אחד. וזה סיטואציה באמת משונה, לכתוב לעצמך אבל לצפות שיבואו ויקראו. לבנות לך עולם של קוראים זה מאמץ שתועלתו מוטלת בספק. וכהרף עין השלכתי אותם. נפוצו לכל עבר. 

כ"כ הרבה השתנה, כ"כ מעט השתנה. 

לפני 5000 שנה היה פה בלוג. מאז הלכתי חזרתי נפלתי וקמתי, טעמתי הקאתי למדתי שכחתי.

המקום הזה נשכח, אבל נותרו בו מתי מעט נפילים.

טליק, שוליק, איתי, אני מצדיע על ההתמדה. נלך להסתובב קצת בשכונה, לחפש עוד כמה מכם.