אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שפקחתי את עיניי. זה זמן רב אני שוכב ברפיון איברים , בעיניים עצומות , בלב כבוי. מתישהו, איפשהו במהלך הדרך זה נעשה נוח; הכל חולף על פנייך, בלי יותר מדי מי ומה, בלי חשיבות. עשרות, אם לא מאות, שנים אני הולך כמו עיוור אחר הוראות, לא חושב, לא חש צורך להסתכל, לשאול, להתווכח, להסתקרן. זה הפך להיות להרגל, שבא מהצורך המטורף לעצום את העיניים חזק ולא לראות. לא לראות. לא להרגיש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Kira D.