להוציא הכל החוצה, באופן הכי גרוטסקי ומכוער שיש. לצרוח, לבכות אם צריך, לשרוט, ליילל ולחזור על אותה שורה מאוסה שוב ושוב, עד שנשנק הגרון ואתה מוכן למלוק את הראש של כל מי שנמצא בחדר, וגם כמה שלא. 

ללכת לישון, ולקום בבוקר, לעבור עוד יום ועוד יום בחיוך, להתמוטט בחדרי חדרים, ולהשתולל עם האנשים שבחוץ, שלא יודעים. ולאגור. ולאגור. ולאגור. לתוך המאגר האינסופי הזה שבתוך הגוף שלך, שככל שהוא גודל , אתה גדל, לרוחב, בנפח, תלוי איך אתה מסתכל על זה. 

לרצות לשמור את זה בפנים, כי רק עכשיו התפרצת, וזה יוצא, טיפין טיפין. הערה ארסית פה, עקיצה שם. ואתה מתנתק מכולם, כי הם לא מבינים את הראש שלך, ובטוחים שאתה פרנואיד, שמשהו לא בסדר אצלך, כי משהו באמת לא בסדר אצלך, ואתה רוצה לצרוח אבל מוכרח לשלוט בעצמך, אז אתה מפנה את הזעם המודע אל עצמך, שאתה אידיוט, מכוער, שמן, לא מוצלח במיוחד, עוד פה להאכיל, ששום דבר לא ייצא ממך. 

וזה יוצא, מכוער, מלא מוגלה, מסריח, מטונף, נואש. וזה שזה גלוי, לא הופך את זה לקל יותר. עכשיו המועקה ממשית, אתה יכול לשים עליה יד וזה יכאב. כל מה שאתה רוצה לעשות זה לשכב במיטה ולישון, וזה יעלם. אתה נכנס לייאוש מטורף, הכל נראה אפור, אתה סוחב את עצמך ממקום למקום, מחייך, שיעזבו אותך, אולי זה יעזוב איתם. 

המילה הכי קטנה מכניסה אותך להתקף בכי, מעצבן, יללני. גם להם כבר נמאס. ומה אתה? זה לא פיקניק. 

אז אתה מחליט לסיים את זה. 

פיתרון סופי לבעיה זמנית.