במבט לאחור, אלה היו שבועיים שעברו במהרה. אם כי, עדיין נשארה בי התחושה המרה בכל פעם שהסתכלתי בשעון והזמן סרב לזוז. לא מספיק נורא שאת סופרת את השניות לאחור עד שתזכי לחזור הביתה, אלא גם המפקדים סופרים לך את השניות, אם כי מסיבות אחרות.
שבועיים מעלפים, בלשון המעטה. אני יודעת שזה טוב שאני עוברת את זה, אבל למען האמת - לא הייתי מוכנה לחזור לזה שוב. תחושת חוסר השייכות למסגרת, הפחד שלי מפני אנשים חדשים וחוסר החופש שלי, גורמים לי לתהות אם זה באמת מתאים לי. זה ידוע שהמסגרת הספציפית הזו לא מתאימה להרבה אנשים. השאלה היא כמה אנשים יכולים לכופף את עצמם כדי להתאים למסגרת, ואם אני אחת כזו.
עוד פחות מ24 שעות אני כבר שם, שוב, על מדי ב' וכובע, עונה לפקודות המפקדת ויודעת שאקרה בית, קפה ועיתון רק ביום שישי שיבוא, במידה ולא אעשה יותר מדי טעויות. להחזיק את הM16 [שנקרא לו הנרי ] בידיי, ולחטוף שטפי דם חדשים.
אני לא אוהבת את זה.
אין לנו כוח, אנחנו חסרי ישע
עד מתי יולי 09.
[עד יולי 11, כוסעמק.]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Kira D.