בתור עונש החלטתי לאכול שני משולשי פיצה. למה זה עונש? כי יש לי רגישות ללקטוז. האדרקור.

לפני כמה חודשים קראתי פוסט של מישהו, לצערי אין לי את הלינק לבלוג שלו, שתיאר את החזרה לבית ההורים ככישלון. לא הבנתי אותו אז. כלומר, הבנתי את זה ברמה התיאורטית, אבל ברמה המעשית לא יכולתי להתחבר לכך.

היום, אחרי שכבר גרתי כשנתיים מחוץ לבית, חזרתי לבית אמא.

הכל התחיל כשחזרתי מיפן, באוקטובר, והחלטתי שבדירה הזאת, בדרום תל אביב, אני לא נשארת. כסף לא הייתה הבעיה; לא רציתי. הרגשתי שלא בנוח שם, ואני צריכה לחוש בנוח במקום שאני רוצה לקרוא לו "בית". אז התקשרתי לבעלת הדירה ותכננתי איך אני אורזת את הפקלאות והולכת.

החיים הוכיחו שזה לא כזה פשוט. בחוזה שחתמתי עליו כתוב במפורש שאני צריכה להודיע חודשיים לפני העזיבה, ובנוסף למוא שותפה מתאימה. ההודעות נתלו ופורסמו, בנות התקשרו מדי יום ונמצאה מישהי נחמדה. ואז בעלת הדירה המפגרת הזאת פשוט אמרה שנחכה עד ינואר [!!!!!!] עם השותפה. לאחר הרבה שיחות ["לא, אני לא נשארת עד ינואר. אין לי כסף לזה!!! את רוצה שיחזרו צ'קים? תוסיפי סעיף שימנע מהבחורה הבאה לצאת מהדירה אחרי חמישה חודשים, תראי כמה אכפת לי!"] הוסכם שהבחורה תיכנס בדצמבר. הבחורה חתמה רק אתמול. כן. בסוף אוקטובר. מה שהשאיר לי 24 שעות לארוז הכל ולהתחפף משם.

הגעתי לשם באיזור 7 בערב, היום. מאוד רציתי לבכות, להוריד את העול הזה ממני בזמן שאני אורזת את החיים שלי, שוב, לתוך שקיות ומזוודה. אבל גם זה נמנע ממני, כי השותפה ישנה והערתי אותה. מצאתי את עצמי אורזת הכל בזריזות ומתחמקת כמו גנב, משאירה מאחוריי שידה שהבטחתי לקחת מחר, מברשת-משחת-שיניים ששכחתי, ומייבש כלים שעל גופתי המתה שאשאיר שם. כי זה שלי ולא מגיע לה מייבש כלים. שתקנה אחד לבד. 

החדר שלי נמצא בתוך האוטו של אמא שלי כרגע. לא היה לי כוח כבר להעלות הכל חזרה, לחדר שלי בחולון, משם הכל גם ככה יעוף לחדר החדר שלי במרכז תל אביב, בדירה של אבא שלי.

אין לי מילים לתאר את ההרגשה שלי. תיקון - אין לי מספיק מילים לתאר את ההרגשה שלי; ייאוש, עצב, הרגשה של כישלון. נכשלתי בכך שהעצמאות שלי, שכל כך התגאתי בה, הייתה מסכה ותו לא. הכל שוב מתפרק בין הידיים שלי, וה"הכל" הזה כל כך שביר ואני מתפלאת כל פעם מחדש כשהידיים המגושמות שלי מנפצות את זה.

התחושה המזעזעת הזאת, של ה"לבד" עצבנה אותי. הייתי צריכה עזרה. היה לי קשה מאוד להרים ולהוריד הכל בגרם המדרגות.

כנראה שזה מה שמגיע לי על הגאווה והחיפזון שלי לצאת מהבית, שאני כבר לא צריכה את אמא-אבא, שהשתחררתי מהצבא אחרי שכבר גרתי בדירות אחרות, ויש לי כסף וזיבזיבי על העולם. איזה כישלון.