אני לא רוצה לשמוע עליכם יותר. לא יכולה יותר להסתכל במראה ולראות אתכם ברקע. זה מעצבן אותי. אתם תמיד שם, בין אם אני רוצה ובין אם לא.
בסדר, ראיתי אתכם, עכשיו לכו, תודה.
אני לא יכולה להתמודד עם ההשלכות שלכם. עם חוסר העשייה, והתגובות, בעיקר מעצמי.
כן, יש סיכון לחיים האלה, אבל בחייאת רבאק עזבו אותי, תשחררו אותי מכם. תנו לי לחיות, להסתכן, לאהוב, להזדיין, לצחוק ולבכות. תנו לי אוויר לנשימה.
הנה, רציתי להתבגר ולהתחבר לעצמי, מזל טוב. התחברת. הנה הפחד מוגש על מצע של עלים צעירים.
זה הפחד המשתק, שגורם לך להסתתר כשמצלמה נשלפת. גם כשזה היום האחרון של חברה שלך לפני הלידה, וזה זיכרון שלא יחזור על עצמו.
זה הפחד המרחיק, זה שבגללו את לא מסוגלת לאהוב. לאהוב באמת, ולתת לעצמך להפגע.
זה הפחד הסוחט, שגורם לך לקמול ולהרגיש בת שישים, כשאת בקושי בת עשרים וקצת.
הבעיה הכי גדולה, עם הפחד הזה, זה שזה אני. אני יוצרת אותו, ואני מזינה אותו.
אז למה אני לא יכולה לחיות איתו בשלום, לתת לו כּיף, ולהמשיך בחיי?
כי מפה, באמת, יש שתי ברירות -
להסתכל לו בעיניים, לחייך אל הפחד, לאמץ אותו חזק חזק ולהבין, לא רק שכלית, שהוא שם, והוא לא יזוז. להתמודד איתו כל אתגר מחדש.
או להתאבד.כי במוקדם או במאחור, הוא ישתק את כולי. כמו מחלה, יהרוס אותי חלק אחר חלק, עד שלא יישאר ממני כלום.
הבחירה בידיי.