|
| 2/2008
מה קורה עכשיו ?
כבר כמה חודשים שאני תקועה. פשוטו כמשמעותו. המוזה התנדפה בלא חזור,
הפסקתי לקרוא, הפסקתי לכתוב, הפסקתי להתעניין, ופחות או יותר אפשר לומר
שגם הפסקתי לחיות. כלומר, אני חיה מצויין, פיזית, אבל חסר משהו.
מוזיקה כבר לא מספיקה, אבל אין לי ממש... חשק לשים את היד על הספר. אני
אוהבת ספרים, וסרטים, ובילויים וסתם הליכות חסרות משמעות, אבל החשק לכל
אלה קצת התפגר, ומה שנשאר זה - - מה, בדיוק?
הלגריות שלי תקועות במקום. ה"יצירה" האחרונה שלי... גם אני לא ממש מרוצה ממנה. כשיהיו עוד[ ויהיו עוד.] אני אסיר אותה.
אומרים שהצרות באות בשלישיות. במקרה הזה, הן באות בשלישיות בחזקת שלוש.
אולי אני מתאמצת יותר מדי ואני צריכה רק לתת לזה לחלוף. או שאני לא מתאמצת
מספיק ואני נותנת לזה לחלוף וזה לא מה שצריך לעשות... אני לא יודעת.
אני רק יודעת שכואב לי הראש. ברמות היסטריות. כאילו יש לי קרוסלת סוסים
שעובדת בלי הפסקה במהירות של 100 קמ"ש בערך. זה כנראה גם מה שגורם לי
למעוד הרבה פעמים. רק היום מעדתי פעמיים בדקה אחת [כשיצאתי לקנות אוכל עם
שיר] ועוד שלוש פעמים במדרגות בבית. אולי אני פשוט עייפה מדי, שזה מה
שמסביר את כאב הראש ואת העובדה שביום שישי ישנתי מ8 בערב עד 10 בבוקר של
יום שבת.
עוד לא החלטתי כלום, לגבי כלום. יש כל כך הרבה מה לעשות, כל כך מעט זמן
וכלום רצון. אני רוצה לישון על זה עד שזה יעבור, כמו מחלה. כשאני חולה אני
ישנה עד שזה עובר, גם אם זה אומר שאני צריכה לישון במשך שבוע.
אני רוצה את המוזה שלי בחזרה.
אני רוצה לכתוב.
אני רוצה להתעניין, ולחייך בלי לרצות לבכות ולהתחפר בשמיכות.
זה אפשרי, וזה יבוא. זה רק... מעצבן, בדרך. האכזבות מגיעות בצרורות וזה... טוב, מאכזב [פנינת חוכמה הפלצתי פה.].
ועכשיו, כשאני מנסה לכתוב את אותה הפסקה בפעם השלשית , ואני מבינה שאני מתחילה לבלבל אותיות, זה הסימן שלי ללכת לישון.
אז יהיה לכולם לילה טוב.
ולכל האנשים שטוענים שאכפת להם - יהרוג אתכם להרים צלצול או לשלוח אס אמ אס? חוליגנים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Kira D.