יום  חמישי הטלפון  מצלצל :5:45  בבוקר, זו ההשכמה שלי, עין אחת נפתחת  לעולם , עין  שנייה  מסרבת  להפתח. טוב  עוד חמש דקות לשינה, ואז המוח שלי נזכר"קומי !  יש  טיול  אופניים היום "אוי  אני  אומרת לעצמי היכן הקסדה ? הכפפות, שקית  השתייה? ואז  זהו אני מקפצת  ומגששת אחרי  חולצת הרכיבה (היכן  לעזאזל   הנחתי אותה?), לוגמת  במהירות  את  הקפה אורזת  את  תיק  הרכיבה והאוכל (הכי חשוב האוכל שללא לעיסה  רצינית    בשטח  הטיול לא  נחשב...) וקדימה למסוף  אל- על  ברכבת ארלוזרוב, שם מחכה   לנו שמוליק  הנהג שמעמיס  כבר  את  אופני  הטנדם ושאר  המטלטלים באוטובוס המפואר והקריר. "למה  את  מאחרת"? "נוזפת" בי  הרכזת איילת  "תעלי מהר"  כן המפקדת אני  מהנהנת בקול  ישנוני (אלהים  עוד  לא   7 בבוקר ,מה  פשעתי  ביום  חג  להתעורר  באמצע  הלילה?), ונשרכת  למקום  מושבי  לחרוף  עוד  שעה  שעתיים , עד  שנגיע לצומת  בארי משם מתחילים לדוש.. "היי טל  מה  העניינים"? מחבק  אותי  מישהו מאחור-"תן  לישון"  אני נוהמת בטון  של  רוטווילר, חצי  סהרורית ."אוף, אתם  התל- אביבים  המפונקים"  אני  שומעת בחצי  אוזן, "אנחנו  כבר  ערים  מ-4  בבוקר"-נו  טוב  אלה   הירושלמים  הרוכבים התותחים  בשטח, וגם  הראשונים להתעורר תמיד  בטיולים."מי עוד מגיע"  שואלת גלי  היפה, הסופר מודל  שלנו  שתמיד  נראית מדהים בחולצת  הרכיבה  של  אתגרים (לקנא   ולהתעלף  מהופעתה   בתלבושת  הרכיבה, בעוד  אני חשה  כמו  היפופותם מדווש ), כמו המשיבון בתא  הקולי אני משיבה באופן  אוטומטי: "החברה  מהטנדם    מהדרום  , הצפון, ירושלים  ותל אביב " בקיצור, לראשונה  טיול אופניים, בו  משתתפים  כל  רוכבי ענף  האופניים  של "אתגרים" מכל רחבי הארץ :טנדם , אופני יד ותלת  אופן,  כ 60  רוכבים , באזור היפיפה של  נחל  בשור ,השופע חסידות במזג  אוויר אביבי ונפלא.  "בוקר טוב לכולם" מזמרת בלחש הרכזת איילת במיקרופון:"אנחנו  נעצור  בצומת  בארי להפסקת אוכל קלה והתארגנות מהירה,  ומשם נתחיל  ברכיבה  נא לא לשכוח מים קסדות וכפפות." "אוח איפה האנטי סולרי  שלי"? "פה", משיבה  גלי היפה, ומתחילה למרוח את  ידי  הלבנבנות –"שלא  תישרפי לנו  בלונדינית שכמוך,  ואחר כך  תיללי  כל  הדרך  בחזרה  " צוחק  בז'ה עם  עור השוקולד היפיפה  שלו- עיוור  מלידה אחד  הרוכבים  המהירים שלנו שהשתתף לאחרונה במירוץ עין  גדי עם  מיכל   המתנדבת  היקרה שלנו, וזכה  במקום הראשון  בקטגוריית  עיוורים ולקויי ראיה, ואנחנו  מקווים  ומאחלים לו שיגיע  לאולימפיאדיה  בבייג'ין). "חבר'ה, אני מבקשת  לרכב  בשולי הכביש עד  שנגיע לצומת צאלים ואז נרד   למסלול שטח בנחל  הבשור", מסבירה  הרכזת בהוראות  רכיבה אחרונות   בטרם  יוצאים, וקדימה הנה אנחנו ממריאים עם  הגלגלים. היום  הנווטת שלי  מקדימה  על  האופניים , היא  יעל  מתנדבת  חדשה  שזה  עבורה  טיול  אשון עם הרבה ק"מ-30  כביש  ו20  שטח-סה"כ ק"מ 50. "אל תדאגי ", אני מעודדת  אותה מאחור, "נעשה זאת  בקלות כמו גדולות" , אבל  אין סיכוי שנעבור בעליות  את  הירושלמים,  הם  פשוט אלופים  בעליות (כי  בירושלים כאמור, כל  רכיבה מתחילה  בעלייה ונגמרת  בעלייה..) "טוב, רק שלא  יהיה  לנו  פנצ'ר",היא  משיבה. מיד  אני מגששת וממששת  את הגלגלים מקדימה ומאחור "יש  מספיק אוויר" אני מכריזה ו"אל  תדאגי יעל ,יש לי משאבה ופנימיות בשפע" (הבזזיניה שבי    סחבה את  כל  הפנימיות  מהמכולה והעמיסה על גבה  את  כל הפק"ל), כך שתיק הרכיבה יותר גדול   מהרוכבת , וכל מה שרואים מאחור זה תיק כתום ענק, קסדה בכחול וטוסיק רחב שאפילו  החסידות  והעורב  שבדרך, נבהלים מהיצור המוזר הזה העובר   בדרכם, ומפר את  שלוות הזדווגותם. אחרי  15 ק"מ  בכביש , עם  נוף  מרהיב  של חסידות  ,שדות  ירוקים  וריח נפלא  של  משאיות   העוברות  לידינו  עם תכולת דשנים, ואופני  יד בצד  הנגדי, מנופפים לעברנו ממול, עוצרים  להפסקה קצרה. מיד  נשלפים החטיפים הפירות היבשים ושאר  התופינים  הכשרים  לפסח, כי  בלי סוכר למוח  הרגליים והידיים לא מניעות, והדרך עוד ארוכה ורבה עד לקבב  על האש בפארק  אשכול , שם  יעדינו הסופי. אופס , השלפוחית  שלי  מתפוצצת מרוב המים ששתיתי בדרך. יעל עוזרת לי  למצוא פינה  מוסתרת בתוך השדות המוריקים  שמסביב, אני מתיישבת בנחת בתוך  שירותי  הטבע, ותורמת  את  חלקי לנוף המרהיב שמסביב.. לפתע אוזניי קולטות  רחש מוזר וחד  באוויר, אלוהים, זה בטח דבורה (נו טוב העיניים שלי  לא  ממש  יכולות  לזהות כלקוית  ראיה , את  הטפיל) אני מזנקת  עם חצי מכנס  רכיבה מופשל ואצה רצה לכיוון  האופניים, בעוד היצור הלא מזוהה על ידי , נמלט אף  הוא- בטח  נבהל  יותר  ממני ממה  שעיניו הבחינו וחוו... "ממשיכים"? אני שואלת את  שותפתי  היקרה לרכיבה, "בוודאי"  היא  משיבה ופותחת  בקצב  מרתוני את הרכיבה כאילו אנו לפחות ב"טור   דה  פרנס".  אני מתנשפת  מאחור כמו סוס היאור, להתאים  עצמי לקצב הדיווש שלה, ואם  באותו רגע  היה לי  ספידומטר, בוודאי היה מצביע על 65  קמ"ש. "היי  עברנו  את רוני  ומאיר הירושלמים" היא  צועקת  לעברי  בחדווה, ואני  מהנהנת  בראשי עם הקסדה תוך  כדי ניסיון להשיב  את נשימתי לסדיר ולא  לבורא. חכי ותראי מה יקרה בעלייה המשמשת  וקרבה , אני חושבת בליבי, והנה  עברנו את  צומת צאלים , עושים פניה שמאלה לכיוון אזור נחל בשור וכאן חברים  וחברות ,צופים ומאזינים יקרים, מתחיל האקשן האמיתי. 20 ק"מ  של מסלול שטח מדהים  ביופיו הכולל עליות  ולאחר  מכן  ירידות  חדות בהן הטנדם תופס תאוצה  אדירה ואנו שועטות  במהירות. 21 " ברקסים יעל " אני צורחת  מאחור, אוחזת חזק חזק  את  הכידון ועוצמת  עיניים (מזל שאני  לא רואה  את כל הדרך, אחרת מן הסתם הייתי מתעלפת). "תרימי טוסיק" פוקדת הנווטת  בירידה  הנוספת, ואני  כחיילת אתגרים  ממשומעת לF16 שלי בפרונט, מתרוממת עם הטיירים, מתכופפת קדימה צמודה  לכידון כגוף אחד ושתינו טסות  בירידה כמעוף הציפור. "היי בנות מה  נשמע?" אני  שומעת  מהצד עם ריח  באפי של אבק  כבד את  קולו  של יואל שרון, היו"ר של אתגרים הנוהג לצידנו  בגיפ'  כסוף עם  אורחים  מחו"ל.  "קדימה בואי  נגביר מהירות,נעבור  אותם ונראה לקנדים מה  אנחנו  שוות" אני צועקת  ליעל, והנה  אנחנו על הטנדם  עוברות  במסלול הנחל את   הגיפ' המצפצף  לנו  לאות  הערכה (נו  כך אולי  אורחנו  המכובדים מחו"ל   יתרשמו  יתלהבו  ויתרמו  לנו  עוד זוג אופני טנדם חדשים..) "עוד עלייה  אחת ואנחנו מסיימות", מודיעה לי  הקברניט שלי, בזמן שאנחנו באמצע  עלייה מפרכת שלא נגמרת, וכל מה  שעולה במחשבתי באותו הרגע, זה  הצל והמנוחה בפארק אשכול  כשנגיע, וסלט הביצים עם הסלמון  המעושן שהכנתי  אמש , בחצות. לא  יאומן אבל  אנו  מתקרבים  לסוף  המסלול  ולפתע  שומעות עיניי גם את  הדוושות  של  אופני  היד ותלת האופן וכל הרוכבים מגיעים לפאתי   הפארק  ו"החברים מתבקשים לחדר האוכל", לחגיגת  אוכל שופעת מכל  המטעמים והסגנונות  האפשריים. "תשאירו  משהו לחסידות  ולרוכבים  שטרם הגיעו" אני  מתריעה  בפני  הבולסים,שכבר לועסים את כל הכבודה המפוארת שכל אחד טרח להכין  מבעוד ראש. "מממ.. איזה  סלט תפוחי אדמה טעים", מתמוגג לו מיקו המלווה החדש שלנו עם  אוטו האוכל והמים,אשר לו זו הפעם  הראשונה בחברותא  עימנו, וכדיג אמיתי. מבטיח לנו  ערב  גורמה עם  מאכלי ים  בטיול הבא. אני משתרעת לי עם  בטן  דשנה ושרירים מכווצים על הדשא ונוחרת קלות  לשעה,עד  שיד  מנענעת  אותי "קומי  עצלנית", אומר לי רועי רוכב עיוור  נוסף, עולים לאוטובוס"  ועוזר  לי לקום. " מה ? זהו נגמר"? אני "מקטרת" לבוסית  הנפלאה שלנו איילת. הבא לטובה ב"גלגלי  ת"את יכולה להמשיך ברכיבה  עד תל אביב" היא  צוחקת . ובטרם היא תממש  את  "איומה"  לכלל מעשה, אני ממהרת לכיוון שמוליק  הנהג , שולפת את  חיוך מיליון הדולר שעוד נותר אחרי  50 ק"מ של רכיבה מדהימה וארוחה  דשנה,"תוכל להוריד  אותי בבקשה  בדרך  ברמת  אביב"? והנהג שלנו כחברמן אמיתי,מתרצה לחיוך  הבלונדיני. וכמו  שאומרים  בסיומו של  כל טיול  יפיפה  מרתק ונפלא , חזרנו עייפים שבעים ומרוצים עד למסע האופניים .

עוד חווית מטל [סיגל] להזכירכם טל  היא כבדת ראיה   , ואני מאד מעריכה את הדברים שהיא עושה    שלגיה

הקטעים פורסמו ברשותה  המלאה  כולל הקטע הקודם