הנשמה הקטנה והשמש / ניל דונאלד וולש

היה היתה פעם נשמה קטנה שאמרה לאלוהים: "אלוהים, אני יודעת מי אני!"
ואלוהים השיב לה: "זה נפלא!  מי את?"
והנשמה הקטנה צעקה: "אני היא האור!"
אלוהים חייך חיוך רחב. "זה נכון!" הוא קרא. "את היא האור."
הנשמה הקטנה היתה כל כך שמחה, כי היא הבינה את הדבר שכל הנשמות בממלכה היו צריכות להבין.
"וואו", אמרה הנשמה הקטנה, "זה ממש מגניב!"

אך במהרה, הידיעה מי היא לא היתה מספקת כמקודם.
הנשמה הקטנה חשה משהו זע בתוכה, ועכשיו היא רצתה גם להיות מי שהיא באמת.
וכך, חזרה הנשמה הקטנה אל אלוהים (מה שלא רעיון כל כך גרוע לכל אותן נשמות שרוצות להיות מי שהן באמת) ואמרה: "היי אלוהים! עכשיו כשאני יודעת מי אני, האם זה בסדר עבורי שגם באמת אהיה מי שאני?"
ואלוהים ענה: "את מתכוונת שאת רוצה להיות מי שאת כבר?"
"ובכן," השיבה לו הנשמה הקטנה, "זה דבר אחד לדעת מי אני, ודבר אחר לגמרי להיות את זה. אני רוצה להרגיש איך זה להיות האור!"
"אבל את כבר האור.." חזר אלוהים, מחייך שנית.
"כן, אבל אני רוצה לדעת איך זה מרגיש!" קראה הנשמה הקטנה.
"ובכן," אמר אלוהים בגיחוך, "אני מניח שהייתי צריך לדעת, תמיד היית הרפתקנית."

לפתע השתנתה הבעת פניו של אלוהים. "יש רק דבר אחד..."
"מה?" שאלה הנשמה הקטנה.
"ובכן, אין דבר נוסף מלבד האור. את רואה, לא יצרתי דבר מלבד מה שאת; וכך, אין דרך קלה עבורך לחוות את עצמך כפי שאת באמת, מאחר ואין שום דבר שאת לא."
"הא?" אמרה הנשמה הקטנה, שהיתה עכשיו מבולבלת מעט.
"חשבי על זה כך," אמר אלוהים. "את כמו נר על השמש. הו, את שם ללא ספק. יחד עם עוד מיליוני מילארדי נרות אחרים שמרכיבים את השמש. והשמש לא תהיה השמש בלעדיך. יותר מזה, תהיה זאת שמש ללא אחד מנרותיה... וזו לא תהיה השמש כלל; משום שהיא לא תזרח באותה בהירות. וכך, איך לחוות את עצמך כאור כשאת בתוך האור – זו השאלה."
"ובכן," אמרה הנשמה הקטנה בעליזות, "אתה אלוהים. תחשוב על משהו!"
פעם נוספת אלוהים חייך. "כבר עשיתי זאת. היות שאין את יכולה לחוות את עצמך כאור כשאת בתוך האור, נקיף אותך בחושך."
"מה זה חושך?" שאלה הנשמה הקטנה.
"זה מה שאת לא." ענה אלוהים.
"האם אפחד מחושך?" שאלה הנשמה הקטנה.
"רק אם תבחרי לפחד," השיב לה אלוהים. "אין באמת ממה לפחד, אלא אם כן תחליטי שכן יש. את רואה, אנחנו ממציאים את הכל. אנחנו מעמידים פנים."
"אה," אמרה הנשמה הקטנה, וכבר הרגישה טוב יותר.

אז אלוהים הסביר, שעל מנת לחוות משהו בכלל, יופיע ההפך המוחלט ממנו.
"זוהי מתנה גדולה," אמר אלוהים, "משום שבהעדר ההפך, לא תוכלי לדעת מהו מהותו של כל דבר. לא תוכלי לדעת חום ללא קור, למעלה ללא למטה, מהר ללא לאט. לא תוכלי לדעת מהו שמאל ללא ימין, כאן ללא שם, עכשיו ללא אחר כך."
"ואז," סיכם אלוהים, "כשתהיי עטופה בחשיכה, אל תנענעי את אגרופך אל מעלה ותרימי את קולך ותקללי את החשיכה. עדיף שתהיי אור לחשיכה, ואל תכעסי עליה. אז תדעי מי את באמת, וכל האחרים ידעו אף הם. תני לאורך לזהור כך שכולם ידעו כמה מיוחדת את!"
"אתה מתכוון שזה בסדר לתת לאחרים לראות כמה מיוחדת אני?" שאלה הנשמה הקטנה.
"כמובן!" אמר אלוהים בחיוך. "זה מאוד בסדר! אך זכרי, ´מיוחדת´, אין הכוונה ´טובה יותר´. כולם מיוחדים, כל אחד בדרכו שלו! אך רבים שכחו זאת. הם יראו שזה בסדר עבורם להיות מיוחדים, רק כאשר את תראי שזה בסדר עבורך להיות מיוחדת."
"וואו!" קראה הנשמה הקטנה, רוקדת, מדלגת, צוחקת וקופצת מאושר. "אני יכולה להיות מיוחדת בדיוק כפי שאני רוצה להיות!"
"כן, ואת יכולה להתחיל ממש עכשיו," אמר אלוהים, תוך כדי שהוא רוקד, מדלג וצוחק יחד עם הנשמה הקטנה. "איזה חלק במיוחדות את רוצה להיות?"
"איזה חלק במיוחדות?" חזרה הנשמה הקטנה. "אני לא מבינה."

"ובכן, הסביר אלוהים, "להיות האור זה להיות מיוחד, ולמיוחדות יש המון צדדים. זה מיוחד להיות טוב לב. זה מיוחד להיות עדין. זה מיוחד להיות יצירתי. זה מיוחד להיות סבלני. האם תוכלי לחשוב על עוד דרכים להיות מיוחדת?"
הנשמה הקטנה ישבה בשקט לרגע. "אני יכולה לחשוב על הרבה דרכים להיות מיוחדת!" היא קראה לפתע. "זה מיוחד להיות מועיל. זה מיוחד להיות נדיב. זה מיוחד להיות חברותי. זה מיוחד להיות מתחשב באחרים!"
"כן!" הסכים אלוהים, "ואת יכולה להיות כל אחד מן הדברים הללו, או כל חלק אחר של מיוחדות שתרצי להיות, בכל רגע. זאת המשמעות של להיות האור."
אני יודעת מה אני רוצה להיות, אני יודעת מה אני רוצה להיות!" הכריזה הנשמה הקטנה בהתלהבות גדולה. "אני רוצה להיות החלק במיוחדות שנקרא ´סליחה´. האם זה מיוחד להיות סולחת?"
"הו, כן,” הבטיח אלוהים לנשמה הקטנה. "זה מאוד מיוחד."
“אוקיי," אמרה הנשמה הקטנה. "זה מה שאני רוצה להיות. אני רוצה להיות סולחת. אני רוצה לחוות את עצמי ככזאת."
"טוב," אמר אלוהים, "אבל יש דבר אחד שאת צריכה לדעת."
הנשמה הקטנה החלה להיות מעט חסרת סבלנות עכשיו. זה תמיד נראה כאילו יש איזשהו סיבוך. "מה זה?" נאנחה הנשמה הקטנה.
"אין אף אחד שניתן לסלוח לו."
"אף אחד?" הנשמה הקטנה יכלה בקושי להאמין למה שנאמר.
"אף אחד!" חזר אלוהים. "כל מה שיצרתי הוא מושלם. אין אפילו נשמה בודדה אחת בכל הבריאה שפחות מושלמת ממך. הביטי סביבך."

רק אז הבחינה הנשמה הקטנה בקהל הגדול שהתאסף סביבם.
נשמות הגיעו מכל רחבי הממלכה, כי השמועה שהנשמה הקטנה קיימה שיחה יוצאת דופן עם אלוהים עשתה לה כנפיים, וכולם רצו לשמוע על מה הם מדברים.
בהביטה על אינסוף הנשמות האחרות שהתאספו שם, הנשמה הקטנה לא יכלה שלא להסכים. אף אחת מהן לא נראתה לה פחות נפלאה, פחות נהדרת, או פחות מושלמת ממנה עצמה. כה גדולה היתה ההשתאות של הנשמות שהתאספו סביבם, וכה בהיר היה אורן, עד שהנשמה הקטנה יכלה אך בקושי להביט בהן.
"למי, אם כן, תוכלי לסלוח?" שאל אלוהים.
"אוף, זה לא הולך להיות כיף בכלל!" התמרמרה הנשמה הקטנה. "רציתי לחוות את עצמי כאחת שסולחת. רציתי לדעת איך מרגיש החלק הזה במיוחדות."
והנשמה הקטנה למדה איך זה כנראה מרגיש להיות עצוב.

אך באותו הרגע, התקדמה ויצאה נשמה ידידותית אחת מתוך הקהל.
"אל תדאגי, נשמה קטנה", אמרה הנשמה הידידותית, "אני אעזור לך."
"באמת?" זהרה הנשמה הקטנה. "אבל מה תוכלי לעשות?"
"אני יכולה להעניק לך מישהו לסלוח לו!"
"באמת תוכלי?"
 "כמובן!" צייצה הנשמה הידידותית. "אני יכולה להגיע אל תקופת החיים הבאה שלך ולעשות לך משהו כדי שתסלחי לי."
 "אבל למה? למה שתעשי את זה?" שאלה הנשמה הקטנה. "את, ישות של שלמות מוחלטת! את, שרוטטת במהירות כה גבוהה, שיוצרת אור כל כך בהיר עד שאין אני יכולה כמעט להביט בך! מה יכול לגרום לך לרצות להאט את הרטט שלך לכזאת מהירות שבה אורך הבהיר יהפוך חשוך ודחוס? מה יכול לגרום לך, שבקלילותך את מרקדת בינות הכוכבים ונעה ברחבי הממלכה במהירות המחשבה – להכנס אל תוך חיי ולהפוך את עצמך כה כבדה, עד כדי כך שתוכלי לעשות לי משהו רע?"

"זה פשוט," אמרה הנשמה הידידותית. "אני אעשה את זה משום שאני אוהבת אותך."

הנשמה הקטנה נראתה מופתעת למשמע תשובתה.
"אל תהיי כל כך נדהמת," אמרה הנשמה הידידותית, "את עשית את אותו הדבר עבורי. את לא זוכרת? הו, רקדנו יחד, את ואני פעמים רבות. רקדנו לאורך תקופות ועידנים שלמים. שיחקנו יחדיו לאורך זמנים ובמקומות שונים. את פשוט לא זוכרת."
"שתינו היינו חלק מכל זה. היינו הלמעלה והלמטה של זה, השמאל והימין של זה. היינו הכאן והשם של זה, העכשיו והאחר כך של זה.
היינו הזכר והנקבה, הטוב והרע; היינו שתינו גם הקורבנות וגם המענים."
"בשל כך הגענו יחד, את ואני, פעמים רבות; כל אחת מעניקה לשניה את ההזדמנות המדוייקת והמושלמת ביותר, לבטא ולחוות מי אנחנו באמת.
"וכך," הוסיפה הנשמה הידידותית להסביר, "אני אגיע אל תקופת החיים הבאה שלך ואהיה הפעם ´הרעה´. אני אעולל לך משהו באמת נורא, ואז תוכלי לחוות את עצמך כאחת שסולחת."
"אבל מה תעשי?" שאלה הנשמה הקטנה, מעט מתוחה, "שיהיה כל כך נורא?"
"הו," השיבה לה הנשמה הידידותית בקריצה, "נחשוב על משהו."

לפתע נדמה שהנשמה הידידותית הפכה לרצינית, ואמרה בקול שקט, "את צודקת לגבי דבר אחד, את יודעת."
"מהו?" רצתה הנשמה הקטנה לדעת.
"יהיה עלי להאט את הרטט שלי ולהפוך למאוד כבדה על מנת לעשות את הדבר הלא-כל-כך-נחמד הזה. אני אצטרך להעמיד פנים שאני משהו מאוד שונה ממני ולא אופייני לי. לכן, יש לי רק בקשה אחת לבקש ממך בתמורה."
"הו, כל דבר, כל דבר!" קראה הנשמה הקטנה, והחלה לרקוד ולשיר, "אני אוכל להיות סולחת, אני אוכל להיות סולחת!"
אז ראתה הנשמה הקטנה שהנשמה הידידותית נשארה שקטה.
"מה זה?" שאלה הנשמה הקטנה. "מה אני יכולה לעשות בעבורך? את כזאת מלאכית שאת מוכנה לעשות את כל זה עבורי!"
"כמובן שהנשמה הידידותית היא מלאך!" התערב אלוהים. "כולם מלאכים! זכרי תמיד: לא שלחתי לך דבר מלבד מלאכים."

וכך רצתה הנשמה הקטנה יותר מתמיד למלא אחר בקשתה של הנשמה הידידותית. "מה אני יכולה להעשות בשבילך?" שאלה הנשמה הקטנה שנית.
"ברגע שבו אכה בך ואייסר אותך," השיבה הנשמה הידידותית, "ברגע שבו אעשה לך את הדבר הגרוע ביותר שאת מסוגלת לדמיין – באותו הרגע בדיוק..."
"כן?" קטעה אותה הנשמה הקטנה, "כן...?"
"זכרי מי אני באמת."
"הו, אני אזכור!" קראה הנשמה הקטנה, "אני מבטיחה! אני תמיד אזכור אותך באופן שאני רואה אותך כאן ועכשיו!"
"מצויין," אמרה הנשמה הידידותית, "מכיוון ש.. את רואה, אני כל כך אתאמץ להעמיד פנים, עד שאשכח את מהותי האמיתית. ואם את לא תזכרי אותי כפי שאני באמת, אני לא אוכל לזכור זאת בעצמי לאורך זמן. ואם אני אשכח מי אני באמת, אפילו את עלולה לשכוח מי את באמת, ושתינו נהיה אבודות. אז נצטרך נשמה נוספת שתבוא ותזכיר לנו מי אנחנו באמת."
"לא, לא נשכח!" הבטיחה הנשמה הקטנה בשנית. "אני אזכור אותך! ואני אודה לך על שהבאת לי את המתנה הזאת – את ההזדמנות לחוות את עצמי כפי שאני באמת."



וכך, נעשה ההסכם. והנשמה הקטנה נכנסה אל תקופת חיים חדשה, נרגשת להיות האור, מה שהיה מאוד מיוחד, ונרגשת להיות החלק במיוחדות שנקרא ´סליחה´. והנשמה הקטנה המתינה בהשתוקקות לרגע שבו היא תוכל לחוות את עצמה כסולחת, ולהודות לאותה נשמה, תהיה אשר תהיה, שבזכותה הדבר נתאפשר.
ובכל רגע בחייה החדשים, שבו נשמה חדשה הופיעה ופגשה בה, בין אם אותה נשמה חדשה הביאה עימה שמחה או עצבות – ובמיוחד אם היא הביאה איתה עצבות – הנשמה הקטנה חשבה על מה שאלוהים אמר לה.

"זכרי תמיד," חייך אלוהים, "לא שלחתי לך דבר מלבד מלאכים

כמובן בבלוג של ינון קבלתי רשות להעבירו גם לכאן חשבתי שכדאי לשתף גם אתכם

ניסיתי להעביר קישור אליו לא הצלחתי אין דבר עוד אלמד

שבת קסומה לכולם ממני ליידיסנו