היי אבא

עברו כבר 10 שנים מאז שנפטרת, מתגעגעת אליך,חבל שלא שוחחנו בצורה גלויה על הדברים שהציקו לך ולי, אולי היו דברים נראים אחרת היום.

בעצם הרבה לא יודעת על משפחתך , כמעט ולא דברת עליהם , חוץ כמובן מהאחיות שלך, הרבה דברים היו נראים שונה , יכול להיות שבכלל כל מהלך של חיי היה שונה, אולי הייתי גרה בערד.

כן קבלתי הרבה דברים ממך בירושה את נדיבות ליבך , איכפתיות, כשרון לשפות .............יחסי אנוש,

וגם את הדברים הפחות טובים קבלתי משניכם דרך המריבות שלכם למדתי שאסור להראות רגשות, אסור לדבר, כן הייתי הכבשה השחורה בבית,הרי כמעט ולא דברנו באמת על הדברים שכואבים, שמציקים, היית נודניק לא קטן לפעמים אבל היום מבינה זוהי הדרך שלך להביא את אהבתך.

מענין כל פעם שעולה הכאב של מורן ואלמוג , נזכרת גם בך,איך למרות כל הדעות של אמא , כן קיבלת את מורן וכן פגשת אותה ואת גלית, על זה אני מעריכה אותך ,

ואמא כהרגלה סגורה, מתנשאת, לא מוכנה לקבל את עזרתי ואת אהבתי, כרגיל מטאטא הכל מתחת לשטיח.

כרגיל אחי יותר קרוב אליה ממני , כי הוא בן , וכי הוא תמיד כמוהה מטאטא דברים מתחת לשטיח.

היום יש לי יותר חמלה כלפיה מבינה שיש לה בעיה עם עצמה , עם נשיותה,ואני בהיותי ילדה-אישה, מהווה איום ותזכורת על חוסר הקשר שלה עם עצמה.

כן מצטערת שלא הייתי יותר איתך בתקופה האחרונה של חייך, אבל תמיד היה האיום של אמא , אל תרגיזי אותו, לא כדי שתגיעי כדי שהוא לא יתרגש ותירגז , אסור לו להתרגז הרי היית חולה בלב

זה הלב שנדם כמה ימים לפני ראש השנה, למזלי היטבת לבחור גם את מותך.

כך בגלל המנהגים ישבנו שבעה רק יום וחצי , מזל כי אחרת אני ואמא הינו בטח רבות.

המשקל של הדעות , וחוסר הבטחון , האמונה בעצמי שעדיין סוחבת בתוך תרמילי מהבית כבד, מאד כבד

מנסה לאט לאט לשחרר את כל מה שלא שייך לי ,

זה לא קל אתה יודע שרק לאחר מותך נודע לי הסיבה ששינית את דעתך בקשר לדירה בערד,

שלמרות הבטחתך לעזור נסוגת ברגע האחרון, אם הייתי מדבר משתף אולי לא הייתי נע ונדה עד היום.

הייתי מצליחה להרגיע את פחדיך, מפני מכירה של הדירה, רושמת אותה על שמי ושמך,

זה הקטע שקשה לי לסלוח על כך, לאחר שכבר חתמתי חוזה שלמתי קדימה , ופוף........... הכל נעלם.

ובגלל פחד וחוסר הבנה, ואמון,לא היה לך בי אמון אף פעם, גם שלמדתי בבית ספר לאחיות

לא אמרת איזה יופי לא פרגנת לי , את הגאוה של על לימודי למדתי מאנשים אחרים שעבדו איתך.

כן הסיבה שהפסקתי את לימודי זה בגלל טלי, בגלל הניתוח, אבל אולי עם היה עידוד אולי הייתי ממשיכה

והיתה לי פרנסה קבועה.

מי יודע זה היה בעבר

היו שנים שבעצם לא ידעתם מה קורה איתי, האם אני קיימת , פשוט לאף אחד לא היה באמת איכפת

שגרתי ברחוב, שהייתי בלי בית, נעלמת לא קיימת, זה מה שהרגשתי רוב חיי

לא מבינה למה אני מתחשבנת איתך במקום אם אמא

עייפתי מלסחוב את התרמיל הכבד, אבל עדיין לא למדתי איך לשחרר, איך לקבל דברים , להעיז לבכות

להוציא את הדמעות, לדבר גם על הדברים הלא נעימים, לא להסתיר את הכל ,לא לטאטא מתחת לשטיח.

וכנראה שעד שלא אלמד אמשיך להסתובב במעגל הקסמים, של בעיות כלכליות, זוגיות, ובריאותיות

לפעמים אני תוהה האם אתה שומר עלינו מלמעלה או פשוט נח  ונהנה מהשקט בלי מריבות אין סופיות,

למזלי את הנדיבות אהבת האדם , החמלה , ירשתי ממך

ללמוד לקבל תמיכה למדתי  מהעולם הוירטואלי  ליל מנוחה עד מחר

זהו מכתב שני שאני כותבת לאבי הראשון נמצא כאן

תודה על ההקשבה ליידיסנו

-----------------------------------------

לפעמים מקנאה אני באלה שיוכלים לבכות חופשי להוציא לצעוק את הצעקות התקועות

בגרון לכתוב חופשי בלי לעשות חשבון