העצבות העצובה

>

>על דרך עפר, בפאתי הכרך, התהלכה ישישה כפופה ומקומטת. היא נראתה זקנה מאד, אך

>למרבית הפלא מצעדה היה קל ומטופף כשל נערה צעירה. על פניה היה נסוך חיוך זוהר.

>  לפתע היא נעצרה אל מול יצור חיוור וכמעט שקוף שאך בקושי ניתן היה להבחין בקווי

>  המתאר שלו. מבעד לשמיכת הפלאנל בה היה מכוסה היצור השברירי, אפשר היה לראות

>צדודית של דמות נשית עדינה. האשה הזקנה, שמעודה לא ראתה יצור כל כך לא גשמי,

>שאלה אותה  בתמהון: מי את?

>  שתי עיניים עייפות מבט וחסרות חיים הביטו בזקנה, וקול חלוש, שאך בקושי נשמע,

>ענה:

>מי? אני? אני העצבות.

>   חיוכה הזוהר של האשה הזקנה התרחב עוד יותר:

>אהה! את היא העצבות! קראה בשמחה, כאילו היא מקדמת פני חבר ותיק.

>מה, את מכירה אותי? שאלה אותה העצבות.

>בטח שאני מכירה אותך! פעמים כל כך רבות היית לי בת לוויה בנדודיי.  ענתה הזקנה.

>ו… אבל…. מדוע זה אינך רוצה לברוח ממני, כמו כולם? האם את אינך מפחדת ממני?

>שאלה העצבות. מדוע שאפחד ממך? ומדוע שארצה לברוח מפנייך? אני יודעת שאת יכולה

>לעמוד בקצב ההליכה שלי.. אבל, תגידי, רציתי לשאול אותך: למה את נראית כל כך

>שפופה?  מה מעיק עלייך? חייכה הזקנה אל העצבות, ועודדה אותה לשפוך את לבה,

>להתפרק.

>אני פשוט… פשוט …עצובה מאד.. ענתה לה העצבות בקול שבור.

>התיישבה הזקנה על אבן בצד הדרך, וסימנה לעצבות לבוא להתיישב לידה.  המשיכי,

>ספרי לי. מה כל כך מעציב אותך הפצירה בה הזקנה.

>העצבות נאנחה אנחה עמוקה, מעומק הלב, ובלבה חשבה – הייתכן שהנה סוף סוף נמצא

>האדם  שמוכן להקשיב לה? כל כך ייחלה תמיד לרגע כזה..

>הממ.., את יודעת…התחילה בהססנות, זה פשוט בגלל שאף אחד לא אוהב

>  אותי..את יודעת שזה הייעוד שלי בחיים – לבוא בתוך בני האדם, ולשהות אתם תקופה

>מסויימת,  ואז להמשיך הלאה למקום אחר. אבל לכל מקום שאני מגיעה, ומנסה להשתלב

>אנשים, נרתעים ממני, פוחדים ממני כמו ממגיפה. הם אפילו המציאו כל מיני אמירות

>וסיסמאות כנגדי (שלום לך עצבות, הלאה העצב וכאלה דברים..). בכל מקום שאני מנסה

>לקבל בו דריסת רגל,

>אומרים לי עופי מכאן, החיים הם שעשוע, לא רוצים אותך כאן. וצחוקם המזוייף צורם

>לי באוזניים. הם מעמידים פנים של חזקים, ומבליעים את הדמעות – הכל כדי לגרשני.

>את לא יכולה לתאר לעצמך מה הם עושים כדי לא לחוש בי – שותים עצמם לשכרה או

>מעשנים את מוחם לאבדון.. נמאס לי להרגיש כל כך לא רצויה, וזו הסיבה לעצבוני

>הגדול.

>האשה הזקנה ליטפה את ידה של העצבות וחיבקה אותה בכתפיה.

>הו, כן, אמרה לה הזקנה, פגשתי בחיי הרבה אנשים כאלה..

>העצבות השתוחחה עוד יותר והתכווצה אל תוך עצמה.

>בדמעות שוברות לב אמרה לזקנה: כל מה שאני רוצה זה רק לבוא ולהיות אתם קצת.

>אני רוצה לעזור להם. כשאני קרובה אל האדם, הוא יכול למצוא את עצמו, להתחבר

>לעצמו.

>  אני רוצה לעזור לאדם לבנות קן שבו יוכל להניח את פצעיו. כשאני שם לידו בסביבה,

>האדם יכול לבכות, והבכי והדמעות שוטפים את פצעיו ומרפאים אותם. אבל אנשים לא

>רוצים את עזרתי, הם מגרשים אותי מפניהם, ובמקום לתת לפצעים להגליד ולהיעלם, הם

>חובשים אותם בתחבושות של אירוניה וציניות שמסתירות את הצלקות.. הם מקיפים את

>עצמם בשריון

>מגן שבנוי ממרירות, והשריון לא נותן לכלום לחדור אליהם – לא לרע, אבל גם לא

>לטוב.  איך אני יכולה לחיות את חיי ככה כשלא נותנים לי להתבטא?

>הזקנה חיבקה אותה עוד ואמרה לה: תבכי, תבכי, תוציאי הכל.

>והעצבות בכתה. בתחילה התייפחה חרישית, ואחר כך הלך וגבר בכיה עד שהפך לנחל שוטף

>של דמעות. האשה הזקנה אימצה את העצבות אל חיקה החמים, וליטפה את ראשה כמנסה

>לנחמה.

>כמה רכים ונעימים ליטופיה, חשבה העצבות העצובה. כמה מנחמים ומעודדים.  תמשיכי

>לבכות, עצבות יקרה שלי, עד שייגמרו דמעותייך. ואחר כך, שכבי ונוחי

>קצת, עד שתאספי כוחותייך בחזרה. את זקוקה להם, כי דרך ארוכה עוד לפנינו

>ובאמרה כך המשיכה הזקנה ללטף ולחבק בעדינות את העצבות הבוכיה, עד שזו נרדמה.

>כשפקחה את עיניה לאחר מספר שעות, שאלה אותה הזקנה: נו, התאוששת? מסוגלת להמשיך

>בדרך? התפלאה מאד העצבות ולא הבינה על מה הזקנה מדברת.

>שאלה אותה: מה… למה… למה את מתכוונת? לאן אני הולכת מכאן?

>ענתה לה הזקנה: את לא הולכת מכאן לבד לשום מקום. יותר לא תלכי לבד בחייך. מעתה

>והלאה אנו שתינו צועדות לכל מקום ביחד.

>העצבות הנדהמת שאלה אותה: אבל… מה פתאום? מי את??

>והזקנה ענתה לה בחיוך זוהר כמו של ילדה קטנה ועליזה:

>אני, חביבתי, אני היא התקוה..

>ומספרים שבאמת, מאז, דרכיהן לא נפרדו. העצבות והתקוה צועדות יחד במשעולי החיים.

>.

נכון חמוד  מאחלת ליל מנוחה ויום קסום מחר משלגיה