הבטחתי לך שאכתוב פוסט. ביקשת "להעלות את רמת הכתיבה", אבל זה טיפשי. נראה לי שאנסה להעלות רק את רמת הכנות.
ניסיתי.
כתבתי לך פוסט שכולו בחרוזים,
משעשע נורא, לטעמי,
אבל אז נזכרתי שאתה לא אוהב ציניות.
כתבתי לך פוסט נוגע ללב,
אחד שבאמת קוראים אותו ומתרגשים,
אבל אז נזכרתי שזה לא אישי - כולם הולכים לקרוא את זה.
ניסיתי לכתוב פוסט עליך -
מה הטעם? כל מי שקורא כאן כבר יודע כמה אתה נפלא.
ניסיתי לכתוב פוסט עליי -
לא, זה מגוחך, בשביל זה יש לי בלוג משלי.
לא מזמן למדנו בביצפר את שירו של ביאליק,
'לא זכיתי באור מן ההפקר'.
ובכן,
ארס-פואטיקה.
פוסט על כתיבת פוסט,
בלי משמעות נסתרת או מתוחכמת,
רק הוכחה קטנה לכך שגם כשאתה במדבר כבר שבועיים,
אוכל טונה מקופסת שימורים וקופץ על שיחים קוצניים,
לא עזבת לרגע את המחשבות שלי.
אתה לא הטיפוס הרגיש. כמו שאמרת, הפעם האחרונה שבכית הייתה לפני שש שנים.
גם בי יש משהו מזה,
מהרגשת אי-הנוחות שמופיעה כשאתה כל כך כנה עם עצמך
עד כדי כך שתרגיש בנוח לבכות.
וגם אז, אולי רק מאיזה קרוב שמת.
כבר הרבה זמן לא שמעתי שיר שגרם לי לבכות.
אתמול בלילה שוב לא נרדמתי ממחשבות. שמתי את סובייט קיטש בדיסקמן,
ובשיר הסיום, איזשהו סכר נפרץ.
כמו שאמרה יונה בשירה האחרון:
"שים סכר גדול ליד מעיינות הכאב
שמור עליו שלא יתפזר כי הוא חייך"
ואותו הסכר שנפרץ
הוא אתה שנשבר
או אני שנשבר
או מה זה בעצם משנה מי נשבר
כל הסכרים סופם להתמוטט
וכל הנהרות זורמים לים
ואם יועמד שם סכר
סופם לעלות על גדותיהם
וכל שיר נוגע או ספר מרגש
או אדם שהוא כל מה שרק יכולת לבקש
סופו שיכנס לך ללב
כמו שלא האמנת שאפשר
וכל מה שנותר לך לעשות
הוא לצפות בסכר
נפרץ.
ממני,
יהונתן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
