זהו  הגיעה שעתו הרשמית של החורף. נתן לנו כמה ימים בהירים וחמים ואז נחת עלינו עם כל כובד משקלו, והוא בהחלט לא אנורקסי עב הענן הזה..

ההרגשה אפורה, מלנכולית משו, אין חשק כמעט לכלום. האפור הזה בחוץ ביחד עם הרוחות, הקור והגשמים פלוס שעות האור הקצרות שואבות ממך את כל הרצונות לעשות משהו ובכלל, להזיז את עצמך מהספה. פתאום הרעיון של סרט בטלויזיה נראה כ"כ קורן והמחשב הופך ליותר אטרקטיבי, אבל זה לא באמת מה שאתה רוצה לעשות...

הכל כאילו מחוסר ברירה שכזה, אבל יש ברירה! ועוד איך!

אני בעיצומם של חמשת ימי החופש שלי (ראו פוסטים קודמים) וכמעט שלא עשיתי בהם כלום. ז"א מבחינתי גם בטלה גמורה ואי עשייה נחשבת אצלי להישג מבורך כי גם אז ולמרות זה המצב עדיף על להיות בבסיס..

וזה גם לא שאין לי מה לעשות, לפעמים אני מוצא את עצמי מבטל תוכניות שנורא רציתי לעשות רק בגלל מזג האוויר (לא חולם אפילו על לנסות לטפס בשטח בקור הזה או לנסוע לבקר איזו ידידה שגרה רחוק עם הפקקים של איילון בערבים)

אז החורף הגיע. והיום בבוקר, עם הגשמים והפקקים, עם איילון העמוס על הבוקר והקור הזה שמקפיא לי את האצבעות הגעתי למסקנה חדשה: { אני טיפוס של קיץ! { אני גם הרבה יותר יצירתי, שנון ואופטימי בקיץ.. כנראה החום עושה לי את זה (מה שהקור שם על דיליי, ז"א). אני מחכה לקיץ, או לפחות לאביב (שבמקרה זו גם תקופת השחרור שלי...)

גם בצבא יש תחושה של חורף. התחילו הגיזומים הנרחבים של העצים שעלולים ליפול מחמת הרוחות, כולם התחילו להוריד שרוולים ואפילו לבוא עם מעילים והקור המבורך הזה שמונע מכולם להגיע למרפאה הוא ללא ספק אחד היתרונות!

מבחינה אישית אני מרגיש כבר עם רגל אחת בחוץ. היום שמתי לב שירדתי ממחסום הארבעה חודשים לסוף. נשארו לי שלושה חודשים ו29 יום וכבר הנצח נראה לי יותר קרוב.

מה שכן גם הפסיק להיות אכפת לי מהרבה דברים.. למשל הגיעה חובשת חדשה אלינו, וזה לא ממש מזיז לי, אחד לקח על עצמו תפקיד שבניתי לאחד שהשתחרר וחושב שהוא מלך המכלול ות'כלס? אין לי בעיה עם זה.. שייהנה..

ככל שהזמן עובר, אפילו שאין לי עדיין סמ"ר (למה שנתיים ועשר למה???), האנשים מכירים בי כ"פז"מניק שפג תוקפו", ונותנים לי להתחפ"ש ואפילו רואים את זה כדבר מובן מאליו. נראה לי שזה בגלל העובדה שאני עדיין עושה את העבודה המינימלית שאני צריך לעשות וכשמחפשים אותי או שואלים אותי דברים או שמבקשים ממני לפתור בעיות אני זמין, אז לאף אחד לא ממש אכפת (כולל המפקדים..)

אני מרגיש שדוחקים אותי החוצה

שאני כבר לא שייך, ש"המרפאה שייכת לצעירים", במלוא מובן המילה, ומת כבר ללכת.

בנימה אישית לגברת גרמן, בתקווה שהיא קוראת כאן- אני רק רוצה להגיד שאת "זונה שמקומה בגיהנום!!", נו, אתם מכירים אותי ויודעים שאני לא מרבה לקלל אבל לאסור את הפנייה מרחוב קרן היסוד לרחוב שלווה?? בשביל מה??? להאריך את כל הנכנסים להרצליה את הדרך באיזה שמונה רחובות? בעומסים בתוך השכונות? בלחץ מיותר בסוף הנסיעה? לא מספיק שאני נאלץ לנסוע את כל איילון הלוך חזור כל יום ועושה מעל לשישים קילומטר נסיעה, אני גם צריך לחפש דרכים חדשות וקצרות להגיע הביתה???

ולכן, כמאמר מראש, עם כל סלידתי העזה מהקומבינות, קלות הדעת, הטיפשות, חוסר ההבנה, האטימות וחוסר ההתחשבות באזרח הקטן תרשי לי רק לציין ש:

"את זונה ומקומך בגיהנום"

זהו, הבעתי את עמדתי ונתתי ביטוי לרגשותיי, אני אדם שלם יותר.