בזמן האחרון אני לומד המון דברים חדשים על עצמי, דברים שמעולם לא יצא לי לראות. כנראה בגלל כל הזמן הפנוי שיש לי וחוסר ההתרגשות מהצבא והציפייה לסוף.

זה לא חדש שבמהלך השירות הצבאי שלי יצא לי להשקיע בעצמי בדרכים שמעולם לא חשבתי, התעלמתי מ"אורנג'", ממה שהוא רוצה, המצב היה תמיד להשיג מטרות- יסודי, חטיבה, תיכון, חברים, צבא הכל היה במין ריצה מטורפת שעל הרבה דברים אני מצטער וחושב שהייתי יכול לעשות אחרת. אבל זה כבר טבעם של דברים, ולמזלי אני בד"כ לומד מטעויות.

כל תקופת התיכון (ואפילו החטיבה, כשחושבים על זה) עברה לי דיי בתמימות. מעולם לא עמדתי על דעתי או בכלל הקשבתי לצרכים שלי. הייתי עסוק בלדכא הכל, ועם תקופת הבלבול של גיל 16 הכל היה בקיצוניות- לטוב ולרע. מפה לשם אורנג' הלך לאיבוד.

ועכשיו, אני מתחיל למצוא את עצמי. האמת? אני דיי מאושר שזה מגיע לי עכשיו ושאני לא צריך ללכת לחפש את עצמי במעגלים באיזה איגלו במדבר.

החיים נראים לי שלווים ביותר כעת, יש לי זמן, יש לי אמצעים, ויש לי רק מחשבות חיוביות בראש. הדיכאון של תחילת החורף הסתלק לו ועכשיו נשארתי רק עם מחשבות חיוביות ויצירתיות כמו שאני בד"כ. האמת? אני אוהב את עצמי ככה, מאושר. הדברים הקטנים גורמים לי לאושר ואני שמח שיש הרבה דברים קטנים כרגע בחיים שלי.

עוד דבר, אני חושב שהשלמתי עם זה שלמישהי אין כרגע מקום בחיים שלי. החלטה לא פשוטה בכלל, שכנראה תתפוגג קלות ברגע שמישהי אכן תיכנס לי לחיים, אבל משום מה אני לא רואה את זה קורה כרגע. אני בשלב (תהליך, יותר נכון), שלשם שינוי –אני– נמצא אצלי במקום הראשון.

זמן לעצמי

ולמה אני מתכוון? מעבר לכך שלמדתי להכיר את עצמי טוב יותר, וכמה אנשים האירו את עיני לגבי הלך המחשבה שלי, אני מוצא דרכים לתיקון ושיפור. מעבר לכך, אני גם מוצא תחביבים חדשים ומעניינים שאני באמת אוהב ולא סוג של כורח המציאות כמו "בתי קפה" או סנוקר אינטנסיבי (ושלא תבינו אותי לא נכון- סנוקר עדיין אחד התחביבים הגדולים והמהנים שלי, אבל הלא משתלמים- בלשון המעטה- כרגע). אז אני כבר שנה לומד טאקוונדו, שזה בעצם ההתפרקות הפיזית שלי והשליטה שלי בעצבים של השבוע (ובכלל, ללמוד אומנות לחימה זה מגניב J), אני מטפס על קירות (ובקרוב צוקים), משקיע בזה המון ונהנה מכל רגע (ומסתבר שאני גם טוב בזה יותר משחשבתי..), אבל את כל אלה אתם כבר יודעים.

באחד הפוסטים הקודמים הסברתי שההתעניינות המוזיקלית שלי משתנה מעת לעת, כנראה בהשפעת הגיל וההתבגרות, ואני נמצא תמיד בקפיצות של "תקופות". למשל- הייתי בתקופה של מוזיקת עולם (הניה, אניגמה, גרגוריאן וכו'), הייתה תקופות ארוכות בתיכון של האוסים וטראנסים, אח"כ רוק קלאסי, הייתה גם תקופה דיי קצרה של בוב מארלי (אבל בנינו? כמה כבר אפשר להקשיב למוזיקה הזו בלי שאתה מסטול כולך?), ועכשיו אני ללא ספק בתקופה של פינק פלויד. האי-מיול הוריד לי דיסקוגראפיה מלאה של 15 הדיסקים שלהם וצרבתי את כל אלה שאהבתי (שזה הסה"כ מינוס שניים) פלוס דיסק הופעה חיה שכבר היה לי זה יוצא מבחר לא קטן. מה עוד שהורדתי את העטיפות שלהם מהאינטרנט והדפסתי אותם וכרגע זה נראה כאילו אשכרה יש לי את האוסף המלא של הפינק פלויד והמערכת שלי לא מפסיקה לנגן דיסק אחרי דיסק (וככה גם אני מכיר מקרוב כל שיר ודיסק שלהם)

תענוג. פשוט תענוג.

נראה לי שהתקופה הבאה תהיה The doors, הוא סיים להוריד לי את כל הדיסקוגרפיה שלהם ועדיין לא יצא לי לשמוע אפילו לא דיסק אחד (והכל בגלל שמצאתי שיר שחיפשתי המון זמן ופתאום גיליתי שהם פלוס ג'ים מוריסון אלה שעשו את השיר הזה) אגב, באופן די אירוני קוראים לו- This is the end והוא לקוח מתוך אפוקליפסה עכשיו. השאיר בי זיכרון עמום של איכות מתוקה.

בלי קשר, התחשק לי לשים משהו יפה. תסבלו!

אז נראה כאילו אורנג' לא כזה מכאני כמו שנדמה, הוא לאט לאט מפתח עומק. טוב, זה לא שהייתי שיטחי במיוחד או חיצוני- אבל בואו נגיד שהייתי משנרקל באזור העמוקים ולא צולל לראות מה יש למטה. זה הכה בי ברגע שנכנסתי היום לספריה העירונית. זה הלך ככה: