אז כן, בהחלט השחרור קרב ובא. ובכל יום שעובר אני מרגיש שהשחרור הכרחי יותר ויותר. המסגרת הצבאית מיצתה את עצמה עד בלי די,

אני מרגיש יותר ויותר מחוצה לה, לא קשור אליה, כמו זקן שיכול ללמד אחרים מפסגת שנותיו הרבות אך נזרק לו לבית אבות "לנוח" את סוף שנותיו.

כשאני עובר בין המשרדים השונים ורואה את הפקידות הצעירות והנמרצות, דור שלישי ואף רביעי אחרי דור הבנות שאיתו גדלתי, אני מרגיש אבוד. כאילו שכחו אותי וכולם כבר עמוק באזרחות. זה קשה לעבור שלוש שנים, ועוד יותר קשה לעבור אותן לבד. אתה מרגיש כמו בן אלמוות כשכל אהוביו מתים.

פה תבוא תמונה בקרוב

טוב, כאן אני מרגיש צורך לעשות הפסקה ולהמתיק עמכם סוד. פאק, סגנון הכתיבה הזה משפיע עליי!!

אתם מבינים, בשבועיים האחרונים מאז שהתחלתי להרוות את צימאוני לספרים ישנים שמעולם לא היה לי הזמן לקרוא כבר הספקתי לגמוע ארבעה. האחרון היה "המיתולוגיה היוונית" בתרגומו של אהרון שבתאי (אני לא מאמין שזכרתי את השם שלו מבלי להציץ בספר..). חבר הביא לי אותו בתואנה זה "העביר לו אבט"ש שלם" לפני כמה חודשים והמליץ לי עליו בחום לפני שבוע השמירות שלי שבוע שעבר. לקחתי. התלהבתי.

זה בעצם ספר המאגד בתוכו את כל המיתוסים המרכיבים את המיתולוגיה היוונית המלאה ושופכים אור על סיפורי ילדות ישנים וקטועים. כך יצא לי להתוודות ליצירת האלים היוונים, זאוס והטיטאנים האימתנים, הרקליס ו12 מטלותיו, תסאוס וכריתים, אדיפוס ותבי, המסע אל גיזת הזהב, מלחמת טרויה, וכמובן- "האודיסאה"- מסעו הטלוא והמופלא של אודיסאוס.

ללא ספק הספר הותיר בי רושם עז והשפיע עליי. אל דאגה, כמו קודמיו, הדבר ייקח כמה ימים ויתפוגג כלא היה.

האמת שהתחלתי מיד לאחר סופו ספר אחר. מכיוון שאהבתי כ"כ את "מכונת הזמן" של ה.ג'.וולס, לקחתי ספר אחר שלו- "כאשר הישן מתעורר", והוא מתגלה לאט כספר מרתק בפני עצמו.

בכל אופן, איפה הייתי? אה, כן- אני חולה. השמירות האלה, ובמיוחד הסופ"ש המעיק הזה כנראה הפכו אותי לגמרי ולא הועילו למערכת החיסונית החזקה שלי (אל תספרו לה אבל בתוך תוכי אני מעריץ את המערכת החיסונית שלי עם מה שהיא צריכה להתמודד יום יום), וכנראה "תודות" למרפאה שבה שהיתי יום ולילה משעמום ובידרתי את החובשות שבתורנות, חטפתי איזה וירוס קטלני של תחילת החורף.

מילא ההרגשה הרעה, החולשה, הבחילות לעיתים, כאבי הראש והקול הסקסי שפיתחתי כתוצאה מגרון צורב (אגב, לכל מי שתהה- ארבע שוטים רצופים של וודקה לא מקלים על הגרון אבל בהחלט יכולים לגרום לך לשכוח את זה לתקופה קצרה) – הבעסה הרצינית זה שזה נראה שלאף אחד לא אכפת מסביבי, פתאום כל האנשים מסביבי בצבא חולים גם הם (ובינהם- הפקידות, החובשים, האחיות ואפילו כמה מהרופאים), אפילו אמא שלי חטפה איזה וירוס טורדני ואף אחד לא מחשיב את ההרגשה שלי כמשהו שיש לייחס לו חשיבות משו.

שמעו, זה דיי יתרום למצב רוח שלי.. מה הבעיה שלכם רק להגיד- "תרגיש טוב, אורנג'" או "כמה ימים והכל יעבור" או אפילו איזה "יהיה טוב" קטן... כבר ממשפטים בסגנון של "בא לך תה?" שכחתי לחלוטין מהפעם האחרונה ששמעתי אותם מתנגנים לכיווני.

מה שכן, בתחילת הערב ניסיתי לשרוף את השקדים שלי (או שזה הענבל?) עם תה רותח, וזה נראה שעובד. כל עוד דואגים שלא לגעת עם התה בלשון ושורפים ישר את הגרון זה בהחלט משפיע מיידית, וכרגע פחות צורב לי.

אם לנחש את תגובתו של ראש אמ"ן בנושא: "או שהכל יעבור עד הבוקר, או שלא".

חבר ילדות שלי מתחתן עוד חודשיים, הידד. זה לא משהו חדש כי כבר יש לי מלא חברים שטובעים עמוק בביצת הנישואים כבר תקופה וזה כבר לא מרגש, אבל הוא ביקש ממני מחר לבוא איתו ולהיות עד. ז"א שאני צריך לחתום ברבנות או משהו כזה איתו ועם הרב. בחיים לא עשיתי משהו כזה וזה נשמע מלהיב, זה כאילו אתה נותן אישור לנישואים.

בכל אופן, כל תירוץ שיתן לי אישור לאחר בכמה שעות לצבא יתקבל בברכה, מיסטי ככל שיהיה.