ישנה תרעומת מסוימת, ודיי בצדק, על זוגות נשואים שמיד לאחר החתונה, הם נעלמים מהרדאר, פורשים מחיי החברה שלהם, ונעלמים. החברים (לרוב, הרווקים) שנשארים מאחור – אותם אלה שליוו אותם כל הדרך, ששמחו בחתונה שלהם, ושמפרגנים על שמצאו אחד את השנייה ומיסדו את הקשר- נותרים לבד, עם עצמם, ללא החבר/ה הטוב/ה ולא ממש מבינים מה קרה.

"כאשר משדכים בין שני חברים טובים, מאבדים את שניהם אבל מרוויחים גן עדן"

אבל למה?

למה זה קורה?

לא פעם (ולא פעמיים), במהלך התואר הראשון, ישבנו כל החבר'ה על הדשא ודיברנו על זה. איך אחרי כל חופשת סמסטר (ולפעמים גם סתם ככה משבוע לשבוע) פתאום צצים עוד כיסויי ראש ועוד טבעות על האצבעות- ופחות ופחות יושבים על הדשא.

"ככה זה נשואים", נאמר באחת הפעמים, "יש להם דברים חשובים יותר לעשות מלהגיע ללימודים – שלא לדבר על לשבת איתנו על הדשא".

כל הרווקים והרווקות שבנינו, אלה שבקשרים רציניים ואלה שלא- כולם התלוננו על התסמונת הזו והבטיחו בדעה נחושה שהוא/היא לא יהיו ככה! הוא/היא לא ישכחו מאין באו, לא יזניחו את החברים וישתדל לשמור על קשר לפחות באותה רמה.

"זה תלוי בבן אדם", שמעתי לא מעט חברים אומרים. אם אדם חברותי, שהחברים הם חלק נכבד מעולמו (ומן הסתם גם חשובים לו) – לא ישכח אותם גם לאחר שיתחתן. אדם שהקשר עם החברים התבסס על פגישות פעם ב וטלפונים אחת ל לא יהסס יותר מידי כשיתעוררו קשיי הנישואין ולאט לאט ידעכו כל הקשרים.

זה גם מה שאני חשבתי. זה מאוד תלוי בבן אדם. ואני מאמין שאדם כמו אדם א' לא יתקשה במיוחד בֶּלשָמֵר את החברוּת שלו גם לאחר החתונה.

אך מחשבות לחוד ומעשים לחוד, ואין חכם כבעל נסיון.

זה טוב ויפה להגיד ליד כל החברים "אני לא אשכח אתכם!" ו"bro's before hoe's", אבל כאשר מוצאים את החצי השני, ממסדים את הקשר ופתאום מבינים מה הדרישות של חיי נישואין וכמה הם תובעניים, פתאום מבינים שזה לא כזה פשוט לשמור על קשר.

היה מעניין במיוחד לראות במהלך התואר את אותם רווקים/קות שדיברו גבוהה גבוהה גם כן נופלים, פורשים, ונעלמים. מידי פעם הם "קופצים לביקור" – לדשא, לאירוע גדול או סתם טלפון לפני חג, מקטרים על כמה שקשה להם ועמוס ומתפלאים למה לא שומרים איתם על קשר.

"קשר", צריך להסביר להם כאילו מעולם לא היו רווקים וחוו את זה בעצמם, "הוא דו צדדי". הוא לא יחזיק מעמד לאורך זמן אם רק צד אחד מתחזק אותו. הצד שבד"כ מתקשר, יוזם מפגשים ומארגן אולי עושה את זה בכיף אבל צריך מידי פעם לדעת שיש נכונות מהצד השני, שמעריכים אותו, שלא לוקחים אותו כמובן מאליו, ובכלל- שיש רצון לשמור על החברוּת.

אם לא, לדעתי, זה רק עניין של זמן עד שהקשר יילך וידעך.

אני רוצה לציין, שמתוך נסיון (חצי שנה ביום ראשון J), אני מבין טוב מאוד מה זה להיות נשוי טרי. אולי קצת פחות טוב מלהיות רווק שמאבד חברים וידידות אבל עם הזמן אני צובר נסיון גם פה.

כאשר מתחתנים, וזה בניגוד לדעה הרווחת של הרבה רווקות דתיות צעירות, לא מוצאים את המנוחה והנחלה, לא נחים על זרי דפנה בעולם שכולו טוב ובהחלט לא מסתיימים החיים. להפך! נישואין הם שלב חדש ומורכב בחיים, בסיס להמון חוויות ונסיונות חדשים שיש להגיע אליהם מוכנים (נפשית ובעיקר רגשית) כדי לצלוח את כולם בשלום. הם דורשים המון אנרגיות, המון זמן ובגדול- את מירב ומיטב המשאבים שיש לאדם להציע (לפחות בהתחלה..). מלחיות לבד, עם כל מה שמשתמע מכך (לו"ז של יחיד, החלטות של יחיד וכו') פתאום נאלצים לעבור לפאזה אחרת, פאזה של שניים: לחשוב בזוג, להחליט כזוג, לתכנן כזוג, לחיות כזוג... לא פשוט לעבור את התהליך הזה בעצמך, שלא לדבר על שני זרים (יחסית) שמתמודדים עם כל זה כמעט בכוחות עצמם.

ולמה זרים? סתם אנקדוטה שתיתן לכם זווית ראייה אחרת: תחשבו על כמות האנשים סביבכם, כמה זמן אתם מכירים כל אחד מהם? נגיד חוץ מהמשפחה המורחבת וההורים (שאיתם אתם גם ככה תקועים)- יש לכם חברים של מספר שנים וחברים של פחות. בחתונה קורה לא מעט שאת הבן/בת זוג מכירים חודשים בודדים או שנים ספורות ובהחלטה אחת עוברים להיות החצי השני מתוך זוג – שכרגע הוא השלם. וההחלטה היא לכל החיים!

[נכון שיש גירושין וזו לא חתונה קתולית אבל מי חושב על גירושין בחתונה?]

בכל אופן, הקשיים ידועים. ולמצוא זמן לאותם אינטראקציות עם החברים כפי שהיה לפני החתונה זה בכלל לא פשוט – אבל רחוק מלהיות בלתי אפשרי (לפחות עד שיש ילדים ואז זה משהו אחר לגמרי...).

עם כל הרצון הטוב שהיה לפני החתונה, עם כל האהבה לחברים ולחיים שהיו לפני כן, ועם כל הדיבורים הרבים, מבחן התוצאה הוא זה שקובע.

אף אחד לא אוהב לראות חברות מתמוססת - אלא אם כן היא לא הייתה חשובה לו מלכתחילה.

הטיפ שלי: תשמרו על החברויות שלכם, על התחביבים שלכם ועל מה שיקר לכם לפני ואחרי החתונה. כשאתם מתחתנים אתם לא מתמזגים עם האדם השני אלא משלימים אותו כדי שיחד ייצא סכום שגדול מחלקיו. כל אחד – כאינדיבידואל – תורם לקשר, וכמו שאני חוזר ואומר- כל אינדיבידואל שכזה בנוי מסך כל החוויות שהיו לו בחייו. אין סיבה שהוא יפסיק ויתפקד כפי שהיה עד כה, כאשר הוא מתחתן.