ביקשתי העלאה. וקיבלתי. ועדיין אני מרגיש רע..

למה?

ובכן,

מאז קורס המדריכים אי שם ב2006-7 עבדתי בתור מדריך טאקוונדו פה ושם בהזדמנויות שונות ונהנתי מכל רגע. החלפתי מאמנים בכל מיני מקומות רחוקים, הכרתי אנשים חדשים, התמודדתי עם אתגרים מעניינים, אימנתי קבוצות שונות, גילאים שונים, ובגדול- התנסתי.

זה היה רעיון של אבא שלי לעשות קורס מדריכים. אחרי הכל, התאמנו יחד מאז 2001 ונהננו מכל רגע, אז זה הרגיש טבעי לשעות קורס מדריכים ולהוציא כמה שקלים מהתחביב.

את הקורס עשיתי במקביל לסמסטר הראשון של תחילת התואר הראשון ("סטודנט כפול") והיה מרתק. מאז אני ווינגייט נקשרנו ואת המיילים משם עד היום אני קורא בהנאה. אגב, אבא שלי המשיך לעשות קורס מאמנים שם ואפילו את ליל הסדר האחרון עשינו שם!

בכל אופן, כעבור כחצי שנה של התנסויות שונות בתור מדריך – המאמן הציע לי עבודה במועדון שאני מתאמן, כמדריך ועוזר מאמן. זה הסתדר לי מבחינת השעות אז התחלתי לעבוד.

לא להרחיב יותר מידי – היו עליות, היו ירידות, העבודה הייתה ללא הגדרת תפקיד ועשיתי שם בערך הכל.

ובהכל אני מתכוון לממש הכל! החל מעבודה פקידותית רגילה- טלפונים, כספים, דוחות, למדתי להכין קפה (אני לא שותה קפה...), לעשות כלים, לבצע משלוחים, קניות, נקיונות, הדבקת פוסטרים, חלוקת פלאיירים בבתי ספר- ועד להעביר אימונים, הדרכות, מבחני חגורה ומה לא.

השתדלתי לעשות הכל מאהבה ולהשקיע מעבר למה שנדרש כי אחרי הכל עבדתי שם לא בשביל הכסף (וזה בקושי דמי כיס), אלא כדי לשדרג את המועדון ולעזור למאמן להתפתח. היו בעיות של יחס מצד המאמן/בוס שהתמודדתי איתם עד שלא יכולתי יותר והעליתי אותם מולו, והם נפתרו, עם הזמן. ובכלל, במהלך הזמן עברו עליי תקופות קשות יותר וקשות פחות- והתחשלתי, למדתי והחכמתי הרבה. העבודה נתנה לי נסיון לא רק בכל מה שעשיתי אלא גם באיך זה לעבוד, איך להתנהל עם משכורת, עם משמרות, עם אנשים...

וכך עברו שנתיים וחצי.

את התואר הראשון סיימתי, התחלתי תואר שני, התחתנתי, והתחלתי לחשוב על צבירת נסיון בתחום של הלימודים (ששונה לחלוטין מהתפקיד הנוכחי) – ובכל, על קריירה ארוכת שנים.

את העבודה כמדריך אני מרגיש שמיציתי, לבינתיים, ושהכסף מתחיל לשחק תפקיד יותר משמעותי משהיה עד עכשיו.

אז הודעתי לו שהתחלתי לחפש עבודה. זה היה לפני חודש וקצת. עד אז היו הרבה הצעות עבודה, מעניינות יותר ומעניינות פחות, אבל הרוב המוחלט רצו חמישה ימים או משמרות עם ימי שישי- וזה בעייתי כי אני לומד חמישי-שישי ולא יכול לוותר על הלימודים לטובת העבודה.

מה לעשות שהעבודה בתור מדריך גמישה ביותר.

בשיחה שיצא לי לעשות עם המשפחה הם הזכירו לי שכבר מהחתונה (חצי שנה מהיום) תיכננתי לדבר איתו על המשכורת וזה נדחה ונדחה בגלל סיבות שונות (מילואים, עומס בלימודים, תקופת מבחנים, חגים, וגם כי בגדול לא ידעתי כמה זמן עוד אני אהיה שם...).

בשבוע שעבר אמרתי לעצמי- "דחיתי עד עכשיו, ואין לי מושג מה יהיה, אז לפחות תוציא את זה החוצה, ותעלה את זה מולו". ודיברתי איתו.

הפרטים ממש לא משנים, וגם הסכומים לא. זה לא מה שמפריע לי. ההרגשה היא מה שגרמה לי לכתוב את הפוסט הזה.

בוס הוא בוס, והוא יכול להיות הכי נחמד בעולם – עד שזה מגיע לכיס. כשמדברים על כסף לכל בוס יש אינטרס להשאיר כמה שיותר ממנו בכיס שלו ולא לחלק אותו – לא משנה כמה מגיע לעובד.

אני לא חושב שאני חוצפן, אני לא חושב שאני דורש מעל הפופיק- אבל לעשות אותי כ-זה קטן, להתחיל לדבר בדוגמאות לא קשורות, לתוכיח אותי, לנסות ולהראות לי כמה "אי אפשר" וכמה "זה יותר ממה שנאי מסוגל לתת כרגע" ובשלל תירוצים מגוונים, זה ממש זלזול באינטליגנציה. אני הרי נמצא בתוך העניינים. אני יודע טוב מאוד כמה המועדון עושה, כמה כספים הוא מגלגל, כמה עובר בתוך כל כיס ולאן, ואולי זה אפילו לא הסכומים המלאים כי יש חלטורות מעבר לסכומי הנטו שאני נחשף אליהם. לבוא אליי בתירוצים מטומטמים במקום להיות כנה איתי זה הכי מכאיב.

לא ביקשתי הרבה. ולאור ההשקעה המרובה שלי לאורך השנים חשבתי שהוא יתחשב בי. אני עושה כ"כ הרבה למענו ולמען המועדון שבתמימותי חשבתי שזה מובן מאליו והוא רואה את הכל כמוני.

ואולי הוא כן....

אבל בהחלט לא מראה את זה. שומר אותי על מינימום מחיר לשעה שהוא יכול  וגם כשאני מבקש עוד כמה שקלים לאחר כ"כ הרבה זמן גורם לי להרגיש כאילו לא מגיע לי.....

אכזבה, בגדול.

שוב.

אני יודע טוב מאוד כמה אני שווה. גם לו, גם לעבודה, וגם כנכס אישי. אני יודע טוב מאוד כמה אני יכול לדרוש – ובצדק. אני לא ילד, לא טיפש ולא חסר נסיון. ואני יודע שאני הובלתי את עצמי לנקודה הזו, בבחירות שלי, ולא יכול לדרוש מעבר למה שנותנים (כרגע).

וזה כמעט שלוש שנים ככה...

ההבטחה שלי מהיום היא שכאשר בע"ה אני אסיים את השנה בעבודה, אני אשקיע את מירב מאמציי לסיים את התואר השני ואז אפרוץ לשוק ואמצא את העבודה שאני רוצה (שכרגע אני דוחה, בלית ברירה), ואחזור להשקעה מקסימלית, ואשאיר את הפרק הזה מאחוריי- היה טוב וטוב שהיה.