זה מוזר איך כשאתה הכי לא מצפה לזה, אתה יכול להיות מופתע (לטובה כמובן). איך אתה חושב שאתה מצליח לקרוא את המציאות הקרובה בצורה כזו שהיא מפוענחת לך על כף היד, והכל כ"כ ברור ומובן- ואז, כשאתה בא לעשות (או אפילו כבר עושה) משהו בנידון, מתגלה איזה פרט שמגלה את הצד השני ומסביר הכל – וכמובן, שאתה מופתע שלא ראית את זה.

ככל שמתבגרים וצוברים נסיון חיים מבינים שקריאת המציאות, גם אם היא אותה פעולה כשהייתה תמיד – הופכת מורכבת יותר כי מנסים לקרוא רבדים שונים, רק  בפחות אנרגיה. מנסים לחסוך. מנסים לקרוא בצורה כזו שתהיה מדויקת יותר, איכותית יותר, ובמינימום פספוס.

אם מצליחים – סבבה.

אבל כשמפספסים... לרוב מפספסים בענק.

בשבועות האחרונים קיבלתי כמה שיעורים על סבלנות. אני תופסת מעצמי בן אדם דיי סבלני, אחד שיודע להתאפק, שלא מתפרץ או מתפוצץ, שמבטא את עצמו בצורה שלא משאירה מרמור או תסכול- ובגדול, דיי רגוע. ולכן זה רק מתבקש שכשאני כן מרגיש רע ממשהו, שמרגיש שנעשה לי עוול או שאני כן צריך להגיב – שאני באמת אגיב.

פעם זה לא היה ככה והייתי מבליג על ימין ועל שמאל. בצורה כזו שזה פגע בי. מאז, אני משתדל באופן אקטיבי ליזום ולהגיב גם אם זה לפעמים ללא פרופורציות (אבל בשליטה), כי זה משהו שחשוב לבן אדם לעשות. לא לבטל את עצמך מול השאר. וזה סוג של ביטול.

מאז, כאשר אני מודע לעוול כלשהו או למצב הדורש תגובה- אני משתדל להגיב. זה מתחיל בקטן, כשמישהו חותך אותך בפראות בכביש או עושה דבר מסוכן (גם אם לא בכוונה) שמסכן אותך – אני צופר. עד היום קשה לי להסתכל לנהג בעיניים אחרי זה, אלא רק אם אני בטוח שהוא עשה שטות מוחלטת והוא צריך "נזיפה שכזו"- אבל לרוב זה מסתכם במבט רועם מבחינתי שמפספס לחלוטין את העיניים שלו אלא רק מופנה-באופן-כללי לכיוונו.

ולזה שיש לי חגורה שחורה ואני מתעסק באומנות לחימה כמקצוע ומסוגל לקרוע מעל ל90 אחוז מהם אין שום קשר.. זה רק מקנה ביטחון.. J

אני משתדל גם להגיב כשחותכים אותי בתור או שנדחפים בלי סיבה מוצדקת. זה קשה.. בלהוכיח מישהו- גם אם הוא ראוי לתוכחה, אני מיד נכנס לנעליים שלו בצורה כזו שאני כמעט מוותר מראש על התוכחה. ולכן זה חשוב שאני אקטיבית אגיב וייזום כשמפריע לי. במיוחד לדברים מוסריים- שזה לא חשוב מה יהיו התוצאות.

עם החברים זה קצת שונה. אני מכיר אותם טוב, ולכן כשאני סוף סוף מגיע למצב שאני מרגיש שנעשה לי איזה עוול וצריך להגיב – אז אני מרשה לעצמי להגיב, ואפילו לצאת קצת מפרופורציות.

העניין הוא שהופתעתי (לפחות פעמיים) בשבועות האחרונים בדברים שפשוט לא קראתי אותם נכון. קראתי את המציאות ברבדים שונים ולא הייתי סבלן מספיק כדי לתת לצד השני הזדמנות להסביר את עצמו כך שיפיג את מעטה האי וודאות מהספק.

מאז שהופתעתי, אני מזכיר לעצמי בכל פעם שאני מרגיש את אותם תחושות לגביהם שאני פשוט צריך סבלנות. ואת המציאות ניתן לקרוא גם ע"י תשומת לב לרבדים אחרים, בצורה כזו שיהיה אפשר להמשיך הלאה בחיים, למרות ש"העוול" יושב על הצוואר ומכביד.

קשה להיות סבלני. הרבה יותר קל הרי להתפרץ החוצה ולהוציא ולהגיד את מה שאתה חושב באותו רגע (גם אם אתה מגיב לא פרופורציונאלית – רק כי רגש זה דבר סובייקטיבי לחלוטין ולכן גם דורש תגובה בעוצמה זהה).

אבל האנרגיות הדרושות כדי להתמודד עם ההשלכות של אותה התפרצות גבוהות בהרבה מאלה הדרושות כדי להיות סבלני – ולפעמים, ולא רק לפעמים, הסבלנות משתלמת.